המחנה- פרק 1

פרק 1
מקומה היה ממוקם בקצה הכיתה, המקום שבו אף אחד לא יסתכל לבדוק האם הגיעה או לא- למרות שאותה אף אחד לא יכול לפספס.
כשהייתה נכנסת גרייס לכיתה באיחור, היו שאר התלמידים קמים ומזיזים את שולחנם הצידה במטרה לתת לגרייס מעבר ללכת עד למקומה בקצה הכיתה. בבושה הייתה משפילה גרייס את מבטה והולכת במהירות ככל שיכל גופה לשאת ומרגישה את מבטי הרחמים של המורה נעוצים בגבה.
כל הפסקה הייתה מוציאה גרייס סנדוויץ' בייקון גדול ואוכלת כל ביס מהסנדוויץ' בהנאה גמורה. כשהייתה מסיימת לאכול הייתה משליכה את עטיפות הנייר לתיק שלא תשפיל עצמה שוב בדרכה אל הפח ומסתכלת בקנאה על בנות הכיתה. גרייס הכי אהבה לצפות ב-אמילי הגבוהה והיפה, שהייתה לובשת רק חצאיות מיני קצרות כאלו שגרייס לא יכלה להעלות בדעתה לקנות וגופיות דקיקות ושקופות. אמילי הייתה הולכת בגב ישר וביטחון מופרז לאורך הכיתה מניעה את אגנה הצר מצד לצד בגסות. בחיוך הייתה מסתכלת גרייס על חבורת הבנים המתקבצים יחדיו וצופים ביתר הבנות, ומרכלים גסויות ביניהם. תמיד קיוותה גרייס להיות נושא השיחה שלהם, גם עם לא בדבר מחמאה אלא בדבר חיבה. גרייס לא ציפתה שימטירו עליה מחמאות עקב גופה הרחב, אבל קיוותה בכל ליבה שיהיה מישהו שיאהב אותה.
בשיעורים הייתה גרייס מעופפת, מדמיינת איך תהיה נשיקתה הראשונה עם גייס, הילד הכי חתיך בכיתה או שהייתה מדמיינת את פרצופה העגלגל על גופה החטוב של אמילי ואת דמותה כמושא הערצה של יתר הכיתה, אבל תמיד כשנשמע הצלצול הייתה גרייס קופצת בבהלה וחוזרת למציאות.
בכל יום כשהייתה חוזרת גרייס מבית הספר הייתה משליכה את התיק לחדרה ורצה למטבח. היא הייתה צועקת לוודא שאכן הבית ריק וכשהשקט אישר זאת הייתה פותחת את ארון החטיפים וזוללת שוקולדים בסתר.
כשהוריה היו חוזרים בשעות הערב המאוחרות מהעבודה, הייתה יושבת גרייס מול הטלוויזיה צופה בטופ מודל הבאה או בסדרת דוגמניות אחרת שאליה הייתה מכורה.
הוריה של גרייס היו רזים וגבוהים, פניהם הצרות היו דומות אך שונות. עיניה הירוקות של אימה, לורן היו תמיד שמחות ואילו עיניו החומות של אביה, הארי היו תמיד רושפות ומזלזלות.
כשחזרו מהעבודה הייתה נכנסת לורן למטבח ומבשלת דבר מה לאכול, פעם אחת היתה חותכת סלט ופעם אחרת מטגנת ביצה, אך אף פעם לא הרשתה לאכול חטיפים בימי השבוע.
באותו ערב חזר הארי מוקדם מהרגיל, הוא התיישב בעצבים בספה האדומה בסלון והרים רגליו על השולחן. גרייס קפצה בבהלה והחביאה את עטיפות השוקולדים מתחת לכריות הספה במהירות לפני שאביה ישים לב,
“ממתי את חוזר כל כך מוקדם?” שאלה בפה מלא שוקולד.
הארי צחק, הוא ידע שגרייס מפלחת שוקולדים מהארון וניסיונה להסתיר זאת רק הצחיק אותו יותר, “היה ריק היום במשרד, קולנול שחרר אותנו מוקדם". קולנול היה המנהל של הארי.
“מגניב" אמרה גרייס ובלעה את שאר השוקולדים שהחביאה בידה, היא התמקמה בנוחות על יד הארי וחזרה לצפות בתכנית המשודרת.
“עשית שיעורים כבר?” שאל אותה הארי, גרייס הנהנה בראשה וחייכה.
הארי ליטף את ראשה ונעמד בכוונה ללכת להכין את השולחן לכבוד ארוחת הערב, מבקש את עזרתה של גרייס שלא נענית לבקשתו. לאחר שסיים הארי לארגן את השולחן נכנסה לורן בסערה הביתה, שיערה השחור מפוזר על ראשה ובגדיה מקומטים על גופה, “מה זה הרוחות האלו בחוץ?” שאלה את האוויר, אינה מצפה לתשובה.
לורן התיישבה על יד גרייס ונישקה את מצחה, “מה שלומך מתוקה?” שאלה. גרייס הרימה את כתפה בזלזול ולא ענתה. לורן נעמדה ונשקה להארי, “מה אתה עושה כאן?” שאלה בחיבה.
“קולנול שחרר אותנו" ענה, לורן חייכה ונכנסה למטבח מוציאה מהמקרר כרוב ירוק ומניחה סיר עם מים על גבי הכיריים.
“מה יש לאכול?” צעקה גרייס מהסלון.
“כרוב ירוק" ענתה לה לורן, גרייס רטנה בעצבים בתשובה ולורן גלגלה את עיניה. הארי הניח יד מנחמת על כתפה של לורן וחיבק אותה, כשעזב אותה פתחה לורן את ארון החטיפים והתפלאה לראות שנגמרו השוקולדים.היא פנתה במהירות לסלון ונעמדה מול פניה של גרייס, לוקחת מידה את השלט וסוגרת את הטלוויזיה.
“הייתי באמצע!” צעקה גרייס וניסתה בכל כוחה לחטוף את השלט מידי אימה.
“אכלת את כל השוקולדים!” צעקה עליה לורן. גרייס החמיצה את פניה כתגובה ונעמדה, “אני עולה לחדר" קבעה.
“את לא תפני לי גב כשאני מדברת אליך!” הרימה לורן את קולה והניחה ידיה על מותניה בעצבים. גרייס גלגלה את עינייה ועלתה לחדרה במהירות.
לאחר ארוחת הערב ישבו הארי ולורן בסלון ודיברו ביניהם, לורן בכתה והארי היה שם לנחם אותה. גרייס ישבה על קצה המדרגות וצוטטה.
“אני לא מבינה את זה" התייפחה לורן, “איך יצאה לנו אחת כזאת? כזאת חוצפנית ו..”
“זאת לא אשמתך, “ ניחם אותה הארי וליטף את פניה החלקות בידו.
“זאת כן, זה החינוך שלי. אני לא.. אביא עוד ילד" החליטה.
“אבל…-”
"תסתכל עלינו!” צעקה לורן בלחישה, “אנחנו שני מבוגרים רזים ומסכנים שמגדלים פילה חצופה".
“היא הבת שלך לורן, ואנחנו נאהב אותה כמו שהיא” לחש הארי לאוזנה.
גרייס התמוטטה לאחור, דמעות זלגו מעיניה- היא נעלבה מאיך שאימה מדברת עליה ושמחה על אביה שמגן עליה. בלי להקשיב להמשך השיחה רצה גרייס לחדר השירותים ונעמדה מול המראה.
תחילה, פשטה את מכנס הספורט הארוך, ולאחר מכן את החולצה השחורה הרחבה. אבזמי החזייה הרחבה שלה התחבאו בין כפלי השומן ולקח לגרייס כמה דקות להצליח לפתוח אותה. כשהצליחה עמדה בתחתונים בלבד מול המראה, דמעות רבות עדיין זולגות מעיניה.
כשנרגעה, עיניה הירוקות הגדולות נצבעו אדום ובחנו מלמעלה למטה את גופה הרחב.
“אני שמנה" דיברה לעצמה, “אני שמנה ומכוערת" הוסיפה.
כאב חד בחזה הפריע לנשימתה של גרייס, היא נרגעה לאחר שצעקה על עצמה ופתחה את המגרה הראשונה במדף. לאחר חיטוטים רבים שלפה את סכין הגילוח וכיוונה אותו אל ידה.
“אל תעשי את זה" מלמלה, “לא שווה את הכאב".
במהירות החזירה גרייס את הסכין והתלבשה חזרה, רצה לחדרה.
כשהגיעה לחדרה זמזם הטלפון שלה, 'שיחה 1 שלא נענתה מטימי' נכתבה הודעה על המסך.
טימי היה הידיד היחיד של גרייס, איש הסודות שלה. טימי וגרייס הכירו לראשונה בקבוצת תמיכה מיוחדת לנערים מלאים, אך טימי כבר מזמן פרש ממנה לאחר שירד במשקל.
לאחר התלבטות ארוכה החליטה גרייס לישון בלי להחזיר שיחה לטימי, עם תספר לו מה אמרה אימה הוא יצדד בה ויאמר שהגיע הזמן להתחיל להפחית באכילת חטיפים. גרייס החשיבה את אכילת החטיפים כסמים, לא משנה מה היא לא יכלה להפסיק. לפעמים הייתה יושבת ובוהה בחטיף השוקולד, מדברת אליו וזורקת אותו לפח, לאחר כמה רגעים הייתה רצה במהירות ושולפת את החטיף הקטן מהפח וזוללת אותו עד הפירור האחרון.
כשהתעוררה גרייס יום למחרת היה יום חופש, ירד שלג כל הבוקר.
בשמחה לבשה גרייס את בגדי החורף שלה ורצה אל מחוץ לבית לפני שהוריה יתעוררו, לאחר ששמעה את שיחתם הייתה עדיין פגועה ופחדה לדבר עימם שמה יגלו שצוטטה לשיחתם.
גרייס הלכה לארוך שביל השלג הלבן ומדי פעם דילגה עד שחשבה על דבריה של אימה ועצרה, 'פילה לא מדלגת' חשבה. כשהגיעה לרחוב המרכזי ראתה מרחוק שלושה גברים חסונים, השעה הייתה עוד מוקדמת והרחוב המרכזי היה ריק פרט לה ולאותם הגברים. הגברים החלו להתקרב אל גרייס והיא פנתה לאחור, מנסה בכל כוחה לרוץ אך לא מצליחה.
“לא תצליחי לרוץ מאיתנו י'חתיכת שמנה!” צעק אחד מהם.
“פרה מכוערת, חכי לנו" צעק הגבר השני.
גרייס הסתכלה לצדדים מבוהלת, לא היה מי שיעזור לה- היא ניסתה לרוץ אך נפלה על השלג הרך והבנים רק ממשיכים ומתקרבים. בתחושת תבוסה הבינה גרייס שלבדה היא לא תצליח לקום ושהגברים האלו יצליחו לתפוס אותה.
“תעזבו אותה" צעק מישהו פתאום, גרייס הרימה את צווארה הצמיגי וחייכה, טימי. הגברים צחקו על טימי ואילו הוא נעמד מול גרייס והושיט לה את ידו.
“כאילו שתצליח להרים ת'שמנה הזו י'חתיכת שחיף" צעק אחד הגברים.
בכל כוחו משך טימי את גרייס והיא הצליחה להיעמד, טימי הסתכל על הגברים לאחור וסינן "עזבו אותנו" בשיניים חשוקות. הגברים צחקו שהם רק ניסו לדבר אל גרייס והלכו משם.
“לא החזרת לי טלפון אתמול" אמר טימי וסימן לגרייס שיישבו על ספסל בקרבת האזור.
לאחר שהתיישבו חזר טימי על דבריו, “אני..” גמגמה גרייס, “אני יודעת, פשוט.. מה שהם אמרו לי טימי" פרצה גרייס בבכי, “כולם חושבים ככה זה כל כך קשה"
“מי אמר לך מה גרייסי?” שאל טימי בבהלה,
“ההורים שלי, שאני פרה חצופה! ואיך יצא להם ילדה כמוני, שבגללי אמא שלי לא רוצה להביא עוד ילד”
“אני לא חושב ככה" ענה טימי ולטיף אותה בעדינות. דעתו הייתה חשובה לגרייס, אבל לא כמו דעתם של שאר החברה.
“אתה זה לא כולם"
“אני זה אני" קבע.
“אפילו אימא שלי חושבת עליי ככה!”
“אני בטוח שלא"
“שמעתי אותה"
“אבל גרייסי, את ילדה מדהימה ומי שלא רואה את זה אידיוט"
“איך הצלחת טימי?”
“הצלחתי מה?”
“איך עשית את זה? איך הורדת הכל?"
שמלאו לטימי 15 הוא החליט לקחת את עצמו בידיים, עד שמלאו לו 16 בשנה הבאה הצליח להוריד יותר מחצי ממשקלו הקודם. “זה לא היה פשוט" הרהר בקול וגירד במצחו, “לשבת ליד החטיפים האלו ולא לגעת בהם. להיות בכיתה וכולם טוחנים תצורה בלי להשמין ואתה צריך לשמור על כל קלוריה קטנה, על כל מסטיק קטן שאתה דוחף לפה"
“אין לי את הכוחות לזה. אני לא מסוגלת"
“אנשים מקבלים רק מה שהם יכולים להתמודד איתו"
"אז כנראה שמי שלא יצר אותי רוצה שאני יתמודד עם משקל 108 קילו לכל החיים"
“מי שלא יצר אותך אולי רוצה שתעשי דיאטה?” שאל טימי, נבוך מפתיחותה של גרייס.
גרייס הנידה ראשה לשלילה, “אני לא מסוגלת להפסיק לטחון"
לאחר דקות ארוכות של בהייה באוויר התרוממו טימי וגרייס וחזרו בשתיקה כל אחד לבית שלו.
כשחזרה גרייס לביתה היה הבית שקט, הוריה עדיין ישנו. בהליכה שקטה הלכה גרייס למטבח ופתחה את ארון החטיפים. ארון החטיפים היה ריק, היא פתחה את שאר הארונות ולא מצאה זכר לחטיפי השוקולד שכל כך אהבה, לעומת זאת מצאה פתק קטן בארון החטיפים-'הגיע הזמן להפסיק', היה זה פתק ורוד בכתב של אימה.
גרייס ידעה שיום אחד זה יבוא, למרות שלא ייחלה לכך- היום שבו היא עצמה תיחשף לעובדה שהיא שמנה.