המחליף פרק 4 – (חלק א – רפאל)

2. החיפוש

כאשר חיפשתי עבודה לראשונה בחיי הייתי בוגר אוניברסיטה צעיר, רופא מתמחה ונואש לעבודה שכן מצבי הכספי אפשר לי זמן קצוב לחיפושים. חיפשתי את נקודת ההתחלה החמקמקה. מקום לצבירת ניסיון ומוניטין, עצירה ראשונה בדרך לחיים בורגנים מכובדים. קריירה שתשמור על המעמד המתפורר של משפחתי הקטנה.

לכל מקום שפניתי ענו לי הרופאים האחראים במבט מבוהל שהמשרות של המתמחים תפוסות, זאת למרות שבאותה תקופה היה מחסור גדול ברופאים מתמחים. למען האמת לא זכור לי תקופה שלא היה מחסור גדול ברופאים מתמחים. יכול להיות שהרופאים הוותיקים זיהו אצלי משהו עוד לפני שאני הבנתי את ייעודי.

רב היה תסכולי באותם ימים, לכן שמחתי מאוד כאשר בשעת ערב ניגשו אלי מספר אנשים לבושי שחורים בצאתי מאחת הפגישות המאכזבות. האנשים ניגשו אלי מבלי היסוסים ומיד התחילו לדבר כאילו שמדובר במכר ותיק. הם שאלו אותי אם אני מחפש עבודה בנימוס, כאשר שמעו את תשובתי החיובית הם שאלו אותי באיזה תחום רפואה אני מתעניין. עניתי להם "הכול מעניין אותי חוץ מרפואת שיניים", היום כבר הייתי חושב אחרת.

אחד הפרופסורים שלי נהג לומר "בשל העומס הרב שמוטל על מלאך המוות יש צורך ברופאים". רוב הסטודנטים חשבו לתומם שהצלת החיים של הרופאים מקלה על עבודתו של מלאך המוות, אך מבטו הציני של הפרופסור לא הותיר לי ספק לגבי כוונתו.

לובשי השחורים הזמינו אותי למחרת לראיון עבודה בשעות הצהריים בבית החולים העירוני. איני זוכר את פניהם של לובשי השחורים זכור לי רק שהגבוה מבניהם שלח בי מבטים נוקבים ולא נעימים, הוא בחן אותי בריכוז רב.

לפני מספר שנים הצלחתי למצוא במשרד מסמך המכיל את הסיכום של אותה פגישה. מסמך פורמאלי רגיל למראה, קריאה משעממת, תאריכים דברי נימוס משתתפים, עד לאחת השורות האחרונות והמדייקות. "מדובר באיש צעיר ומוכשר אך הוא לא יהיה עמיד לאורך זמן, איני ממליץ להעסיקו"..

מוזר, אך מתברר שיש לנו משרד, לקח לי חמישים שנה למצוא אותו אך כיום הוא משמש אותי רבות. יש אפילו מכשיר פקס במשרד, למה?

חזרתי לביתי ומיהרתי לספר לאימי את הבשורה המשמחת. עד אותו היום פניותיי לעבודה היו מיוזמתי שלי בלבד, בדרך כלל בלי שקבעתי פגישה עם המעסיקים הפוטנציאלים. כאן היה מדובר סוף סוף בפגישה עם סיכוי גבוה ועוד ביוזמתו המלאה של מעסיק "אמיתי".

ביתי היה בית נוח יחסית לתקופה, בית מרווח ובעל ריהוט ויקטוריאני חדש ומקורי. אימי הייתה אלמנה, היא התאלמנה בגיל צעיר, בתקופה שמערכת היחסים עוד מושתת על אהבה גדולה ולא על הרגלים ונוחות. זה הפך את אבי המת לדמות מופת רומנטית. גם היום לא ידוע לי אפילו על חיסרון אחד שהיה לאבי, צר לי על כך.

אימי כעסה מאוד על מותו של אבי, היא לא הבינה כיצד אדם צעיר וישר. אדם שכל העתיד לפניו ככה ביום אחד פשוט מת (בלי שום קשר לקודמי לתפקיד). היום אני כבר יודע שיש אנשים שרוב העתיד לפניהם בגיל חמישים ויש אחרים, אנשים שבגיל עשרים נותר להם מעט מאוד עתיד.

ידיה הלבנות של אימי החזיקו מגש עם כלים כסופים ויקרים, המגש היקר היה "ניצול" מתקופות טובות יותר. על המגש היה תה סוכר ועוגה, ישבתי על ספה ירוקה כבדה "יקירי על איזה סוג עבודה אתה ניבחן?", שאלה אימי.

"ברפואה כמובן, נקבע לי פגישה בבית החולים העירוני, הם ודאי מחפשים מתמחה".

"בית חולים עירוני, זה לא המקום המועדף עלי יקירי". בבית החולים העירוני אושפזו לרוב החולים העניים, האשפוז היה ממון ברובו על ידי המדינה ותרומות, הטיפול כמובן היה מזעזע, כמו בתי חולים ציבורים רבים גם בימים אלה. זה לא משנה באיזה מדינה או באיזה תקופה תמיד המסדרונות הצפופים והמוזנחים הללו נראים דומים. אני מכיר אותם מצוין אני מבקר בהם הרבה.

"יקירי אולי כדאי לך להשקיע זמן נוסף בחיפושים, אני חוששת שתדבק שם במגפות כמו אבא שלך". "אני עוד לא בטוח שהעבודה היא בבית החולים, ואנחנו גם לא בטוחים שאבא מת במגפה".

"זאת בדיוק הבעיה של רופאים יקירי, הם אף פעם לא בטוחים בכלום, אך תמיד אומרים לכולם מה לעשות".

אימי תמיד אמרה לי מה לעשות, למעשה היא שלחה אותי ללימודי הרפואה, את רוב חסכונותיה היא השקיעה בלימודים שלי. היא אהבה לרמוז על כך בכול הזדמנות.

"אימא זאת רק פגישה את ההחלטה לא צריך לקבל ממש ברגע זה" אמרתי. "רפאל", את שמי אמרה אימי בשקט. "זאת לא סתם פגישה, זאת אחת מהצמתים בחיים שתשפיע אליך להרבה שנים. בחיים שלמים נתקלים רק בעשרות בודדות של צמתים שכאלו. עזוב את העוגה! זה לאורחים", אישה נבונה הייתה אימי, מעשית מאוד.

באותו יום עמדתי לפני צומת נוספת בחיי, יום לפני ראיון העבודה שישנה את חיי עמדתי לפגוש נערה שנשלחה לביתנו על ידי שדכנית. זה מוזר איך חיים שלמים מתהפכים ביום אחד, (מוזר למי? בטח לא לי).