המחליף: פרק ראשון

"עוד פעם אתה?" המפקש שואל,
ובוחן אותי מלמעלה עד למטה.
"ואתה אפילו לא נהיית גבוה יותר
או לפחות מרתיע יותר" הוא אומר,בבוז.
"תודה שהתגעגעת אליי" אני עוקץ אותו, ומביט סביבנו,
בודק האם יש מישהו שאני מכיר.
"את מי אתה מחליף הפעם?" הוא שאל והתעלם מדברי.
"את בן אחותי" אמרתי, וחיוך עייף תפס את מקומו על פניי.
"ולכמה זמן בדיוק אני מקבל אותך הפעם?"
הוא שאל באדישות, אך אפשר היה לשמוע סדק קטן בקולו
האומר כי הוא שמח שאני כאן.
"אני לא יודע" אמרתי באנחה.
"מה זאת אומרת?" שאל הקפטן, וקימט את מצחו.
"זאת אומרת שהאידיוט ידע שמישהו יחליף אותו,
והוא עצבן את כול העולם ואחותו" עניתי והנחתי את ידי על כתפו של המפקד.
"מה שאומר שזה אתה ואני, כרגיל" אמרתי, וחייכתי.
"מזל, כי הייתה לי הרגשה שאני אשאר עם הטירונים האלו לבד"
הוא אמר וצחק.
מזמין אותי במבטו להתיישב ליד השולחן.
כולם במקום הזה מכירים אותי, ולמרות שהייתי אמור להיות עם שאר הטירונים,
הייתי כבר כול-כך הברה שנים בצבא, וביצעתי כול-כך הרבה מעשי גבורה
שהדרגות שלי היו אמורים להיות גבוהות יותר משל רוב האנשים סביב אותו השולחן.
אבל אני לא יכולתי, לקבל את הדרגות, משום שזה ימשוך תשומת לב,
ואז אנשים ירצו לדעת עליי יותר,
וזמן לא רב אחר כך, מישהו יבין שאני לא מי שאני טוען להיות.
מישהו יבין שאני בת.