המורה למתמטיקה- פרק 8. בבקשה תקראו!

*נקודת מבטו של ג'ון:
(יום אחרי שיעור התגבור הראשון עם דן.)

"שלום, טלי. רצית לראות אותי?" שאלתי בעודי נכנס למשרדה המרווח. "כן, כן. תסגור את הדלת ותתיישב." היא הורתה לי בחביבות ועשיתי כדבריה. "אתה רוצה לשתות משהו?" היא שאלה עם חיוך. "לא.. לא תודה. האמת שאני צריך לבדוק בחנים עד השעה השנייה.. אז אין לי הרבה זמן" אמרתי. "בסדר, כרצונך. רק רציתי לשאול איך עבר השיעור הראשון שלך אתמול?" היא שאלה, עדיין מחייכת. "המממ היה בסדר. יש פוטנציאל בכיתה. רובם תלמידים מאוד מוכשרים וטובים, לפי מה שהספקתי לראות לפחות." עניתי. "בעיות כלשהן? הברזות? העתקות בבוחן שערכת? הכיתה הזאת היא כיתה מאוד בעייתית. הם מבריזים ביחד ועושים את המבחנים ביחד." היא אמרה בחומרה. "לא, לא מה פתאום. כולם נכחו בכיתה." אמרתי, מנסה להתחמק מהשאלה השנייה. "מה עם העתקות?" היא שאלה שוב, כאילו קראה באותו רגע את מחשבותיי. "העתקות? מה פתאום! הם ילדים ממש טובים, באמת, אני לא מבין על מה את מדברת." שיקרתי. "באמת? וואו זה שיפור. ידעתי שלהביא מורה צעיר וחת.. צעיר יעזור להכניס קצת למידה לכיתה הזאת." היא אמרה. "עוד משהו שרצית להגיד לי?" שאלתי בנימוס. "לא, לא אתה משוחרר." היא אמרה. "רגע.. חכה. יש לך כיתה חדשה היום, נכון?" היא שאלה. "כן כיתה י"א 3. וגם כיתה י"א 5, הכיתה של אתמול." עניתי בקצרה. "טוב, אז שיהיה בהצלחה." היא אמרה בחיוך. "תודה רבה." אמרתי, רגע לפני שיצאתי מהחדר.
מאז שהכרתי את הילד הזה אני לא מפסיק לשקר! קודם שיקרתי לו, ועכשיו למנהלת, מה קורה לי?! אני שונא אנשים שמשקרים ועכשיו אני בעצמי אחד כזה. פשוט הדן הזה.. הוא כל כך מזכיר לי 'אותו', הם כל כך דומים.. העיניים האלה, השיער הזה.. ואפילו האישיות שלהם כמעט דומה לחלוטין, הדמיון בניהם כמעט מפחיד. חוץ מזה, מאז שראיתי את דן.. אפשר להגיד שאני לא מפסיק לחשוב עליו. הדמיון בניהם פשוט עושה לי משהו, וזה לא משהו טוב. נכון, הייתי בטוח שהתגברתי 'עליו', אבל עכשיו אני לא ממש יודע, אם אפילו ג'ייק לא גרם לי לשכוח אותו, אז מי כן?
אוף מה אני עושה?! אסור לי לחשוב עליו יותר! אני צריך לשכוח אותו! ואסור לי להיפגש יותר עם דן, לנצל את ההעתקה רק בשביל "שיעור תגבור".. שבעצם היה נועד לחקור קצת… זה לא היה הרעיון הכי טוב שלי. אבל להסתכל שוב על העיניים האלה.. בדיוק אותן עיניים כמו 'שלו', זה פשוט היה משהו בלתי נשלט. אוף אני צריך להפסיק לחשוב עליו, בעצם על שניהם. בסוף אני לא אספיק לבדוק את הבחנים, נשארו עוד עשרים דקות לשיעור, ועוד לא בדקתי אפילו בוחן אחד.
"שלום לכולם. תתיישבו בבקשה." אמרתי, בעודי נכנס לכיתה. סרקתי את הכיתה ולא ראיתי את דן, או את החברה הזאת שלו, מה שקצת הטריד אותי. "אני אקרא שמות ואחלק בחנים, ואז נתחיל בשיעור." אמרתי לכיתה, מנסה להישמע רגוע.
עברו כבר 20 דקות ודן עוד לא הגיע לשיעור, המחשבה עליו גרמה לי קצת לאבד ריכוז, אבל ניסיתי בכל יכולתי לא להראות את זה. בסוף השיעור החלטתי לגשת לאחת התלמידות היחידות שזכרתי את שמן. "אמה, אני צריך אותך שנייה אחרי השיעור." אמרתי רגע לפני הצלצול. "כן המורה." היא אמרה, יכולתי לראות שהיא הייתה די נלהבת. "רציתי לשאול אם את יודעת אם דן ו..לאה (?) באו היום?" שאלתי בחביבות. "קוראים לה ליה.. והאמת שאני לא נוהגת להלשין, אבל אתה נראה נחמד אז אני אחרוג ממנהגי." היא אמרה בחנפות. "הם באו. ליה אמרה שהם מבריזים מהיסטוריה, אבל אני לא יודעת מה עבר לה בראש כשהיא הבריזה מהשיעור *שלך*." היא אמרה. "אוקיי. תודה רבה, אני אטפל בזה." אמרתי לה ויצאתי מהכיתה. "רגע חכה אבל אל תספר.." שמעתי את אמה קוראת מאחוריי, אבל המשכתי ללכת, מתעלם ממנה. יצאתי מהמבנה, מחפש אחריהם, שואל תלמידים ומורים אם הם ראו אותם, אבל לאף אחד לא הייתה תשובה. אחרי 10 דקות של חיפושים, התייאשתי. התחלתי ללכת בחזרה לחדר המורים אבל באמצע הדרך הבחנתי בשני תלמידים הולכים לכיוון השער. אני לא יודע מה גרם לי לחשוד בהם, אבל פשוט התחלתי לרוץ אחריהם, בלי לחשוב הרבה. כשהייתי קרוב מספיק הבנתי שאלה באמת ליה ודן. "דן!! ליה!! בואו הנה! לאן אתם חושבים שאתם הולכים?!" צעקתי אחריהם. הבחנתי בליה, שכמעט התחילה לרוץ אבל דן תפס אותה בידה, רגע לפני שהצליחה לעשות זאת. "היי ג'ון." דן אמר בלחץ אחרי שהסתובב אליי באיטיות. "תחזרו לפה בבקשה." אמרתי בקול הכי מאיים שהצלחתי להפיק. הם התקדמו אליו, יכולתי להבחין כי ליה לא ממש רצתה לבוא, דן ממש גרר אותה אליי. "שלום המורה." הוא אמר בקול רגוע למדי, כשהגיעו אליי. "למה לא הייתם בשיעור מתמטיקה? יש לכם אישור או סיבה מוצדקת?" שאלתי, ממשיך לנסות להיראות כועס ורשמי ככל האפשר. "לא אבל..", "לא חשבתי אחרת." קטעתי אותו. "סליחה… פשוט… דיברנו והכל.. כן ולא שמנו לב… ואז עברה השעה.. ואנחנו לא ידענו מה צריך.. ואנחנו ממש מצטערים.. וזה לא יחזור.." הם גמגמו, הם היו די בלחץ. "אוקיי. שקט, שקט. אני מבין.. ואני מוכן לסלוח…. לך ליה. את משוחררת." אמרתי. "מה? אבל מה עם..?" היא שאלה, מופתעת. "אני צריך לדבר עם דן לבד." אמרתי, מנסה להבין למה אני עושה את כל זה. "המממ אני לא חושבת שזה עומד לקרו.." ליה התחילה להגיד, אבל דן קטע אותה, "לכי, אני אדבר איתך אחר כך.". "אתה בטוח?" היא שאלה אותו. "כן. תחכי לי בכיתה." הוא ענה. הוא רוצה להישאר איתי לבד? הוא לא מתנגד? חשבתי לעצמי בהתלהבות. "אני מציע שנתיישב על הספסל ונדבר שם." אמרתי בנינוחות מזויפת. ניגשנו לספסל והתיישבנו עליו. יכולתי להבחין כי הוא היה לחוץ, הוא היה נראה כי הוא משתדל מאוד להישאר רגוע. "אתמול העתקה, היום הברזה.. אתה מוכן להסביר לי מה הבעיה? אתה עד כדי כך שונא מתמטיקה?" שאלתי. "לא.. נו! אמרנו לך כבר, לא שמנו לב שהזמן עבר. ובפעם האלף, לא-העתקתי!!" הוא אמר בעצבנות. "אני חושב שיש לנו כאן שתי אפשרויות. או שתאלץ להשלים את החומר בעוד שעה של תגבור, או שאצטרך ליידע את אמא שלך בכך שהברזת מהשיעור." אמרתי. "לא, בבקשה, אל תתקשר אליה!! אתה לא יכול לעשות את זה!!" הוא התחננן לפני. "אני מניח שלא תהיה לי ברירה, אלא אם כן תחליט לבוא לעוד שיעור תגבור כמובן." אמרתי בחיוך, למרות שניסיתי לא לחייך, יצאתי שזה לא מצליח. "אבל לא עשינו כלום בשיעור תגבור!! לא למדנו בכלל! רק חקרת אותי על המשפחה שלי ובהית בי כמו מטורף!!" הוא צעק עליי והחיוך שלי לאט לאט התחיל לרדת מפני. "תקח את זה בתור שיעור הכרות." אמרתי, מנסה לא להישמע מודאג. "טוב.. בסדר אני אלך לשיעור תגבור הזה.. רק אל תתקשר לאמא שלי." הוא אמר, די בעצב. "מצויין, תבוא לדירה שלי מחר בשעה 17:00, ואני אדאג שתשלים את כל החומר שפספסת." אמרתי וקמתי מהספסל. "בסדר.." הוא מלמל וקם גם הוא, הולך ממני במהירות.
למה עשיתי את זה שוב?! עוד שיעור תגבור?! אוף, אני כזה אידיט לפעמים.

מקווה שאהבתם את הפרק, ושדברים קצת יותר ברורים עכשיו.
אשמח לתגובות ולביקורות. וגם להשערות להמשך.
תודה שקראתם :)