המורה למתמטיקה- פרק 6. בבקשה תקראו :)

"נו.. אתה מתכוון לשתוק עוד הרבה זמן? כי להבריז מהיסטוריה זה דבר אחד, אבל אחר כך יש מתמטיקה.. וממתמטיקה אני לא מבריזה." ליה התלוננה אחרי ישיבה של 10 דקות ארוכות ושקטות מאחורי חדר המוזיקה. אני.. אני פשוט לא מצליח למצוא את המילים הנכונות.. איך אני אמור לספר לה על זה?! 'היי ליה, אני גיי. מקווה שזה בסדר מצידך ושנשאר חברים.'?. פעם ראשונה שאני מתלבט אם לספר לה משהו או לא.. כי לספר לליה דברים, אצלי לפחות, זה דבר ממש מובן מאליו. ליה אולי יכולה להיות ממש חסרת סבלנות שלא יודעת להקשיב לפעמים, אבל גם כשהיא בשיא חוסר ההקשבה, אחרי שמספרים לה משהו, היא פשוט יודעת מה לעשות עם זה, מה להגיד, אני מניח שזה סוג של כישרון.
"אני פשוט.. לא יודע מאיפה להתחיל." אמרתי בשקט. "מההתחלה?" היא הציעה עם חיוך. הסתכלתי עליה כמה שניות, לוקח נשימה עמוקה, מכין את עצמי לנאום ארוך, "ליה.. אני.. אני.. מצטער שלא סיפרתי לך קודם אבל.." גמגמתי, מעביר את מבטי לרצפה. "אני אוהב… בנים. אני אוהב בנים בדרך שבה אני אמור לאהוב בנות." אמרתי, מקפיד להסביר למה אני מתכוון, כדי שלא ייווצר חוסר הבנה. "אני מקווה שזה לא מפריע לך שאני.. כזה. כאילו.. שנמשיך להיות חברים כמו פעם." אמרתי, בקול חנוק. היו כמה שניות של שתיקה, וזה קצת הלחיץ אותי, אז תפסתי אומץ והבטתי בה. היא הייתה נראית די בהלם, ואז.. היא עשתה את הדבר האחרון שהייתי מדמיין שהיא תעשה, היא סטרה לי בחוזקה. "מה לעזאז..?" התחלתי להגיד, אבל היא קטעה אותי בחיבוק חונק שנמשך לא פחות מדקה. "ממתי אתה יודע שאתה.. אוהב בנים?" היא שאלה אחרי שהתנתקנו אחד מהשני. "בערך מתחילת החופש הגדול נראה לי.." אמרתי בשקט. ליה שוב הסתכלה עליי במבט הזה, אותו מבט שאחריו היא סטרה לי. "אני לא מאמינה!! אני פשוט לא מאמינה!!" היא צעקה עליי. "אתה ידעת על זה כבר לפני חודשיים ולא סיפרת לי על זה?! ועוד חשבת שאני לא ארצה להמשיך להיות חברה שלך בגלל זה?! אני לא יודעת ממה להיעלב יותר!!" היא צעקה עליי. "אני.. אני מצטער. פשוט.. פחדתי. את הבנאדם הראשון שסיפרתי לו.. טוב, השני.. ליתר דיוק." אמרתי, לוחש את המשפט האחרון. "מה זאת אומרת השני?" היא שאלה בחשדנות. "מי עוד יודע?" היא שאלה. "המורה למתמטיקה." אמרתי, יודע שהיא עומדת לצעוק, שוב. "איך לעזאזל *הוא* יודע?! למה סיפרת לו לפני??" היא שאלה בכעס.
התחלתי לספר לליה מה שקרה אתמול ב"שיעור התגבור" עם ג'ון. "למה הוא כל כך מתעניין בהורים שלך??" היא שאלה אחרי שסיפרתי לה איך חקר אותי בנוגע למשפחתי. "אין לי שמץ של מושג.. הבנאדם חולה נפש. הוא אפילו חיבק אותי אחרי שהוא בהה בי שעה כמו מטורף. מי יודע מה עובר על הבנאדם הזה?!" עניתי בעצבנות, הרגשתי איך האירועים של אתמול מציפים אותי.
"ידעתי, ידעתי שהוא הומו!" היא אמרה בניצחון, בשעה שסיפרתי לה על הדייט שהיה לו עם הג'ייק הזה אתמול.
אני וליה לא הפסקנו לדבר, אפילו לא שמנו לב שלא רק ששיעור מתמטיקה התחיל כבר, אלא הוא גם הספיק להסתיים. סיפרתי לליה הכל.. פשוט הכל. טוב, אולי.. מלבד מה שקרה בחדר האמבטיה. החלטתי בדרך לבית הספר שאת זה אני אשמור לעצמי, לפחות עד שאני אדרוש הסבר מאמא. למרות שידעתי כבר מה קרה, זה תמיד קורה. כל פעם שאמא שלי נזכרת באבא שלי, היא הופכת ומבלגנת איזשהו חדר בבית, כנראה כדי להוציא את העצבים. אני זוכר את עצמי, רק בן 6, מנסה להרגיע אותה אחרי שבחור אחד שהיא יצאה איתו זרק אותה, אפשר להגיד שזה היה הרגע הכי קשה שהיה לי בחיים. הסיטואציה פשוט נחרטה לי בזיכרון, הוא עוזב אותה לטובת מישהי אחרת, הולך למכונית שלו, והיא.. היא פשוט מתחילה לרוץ אחרי המכונית שלו, מקללת אותו ובוכה. לראות את אמא שלך בוכה ככה, רצה לאורך כל הרחוב אחרי מכונית, זה משהו שהיה נחרט לכל אחד בזיכרון. אני פשוט כל כך רוצה שלאמא שלי כבר יהיה מישהו, ושהיא תהיה מאושרת איתו, כי זה באמת מגיע לה.
"על מה אתה חושב?" ליה שאלה אותי, קוטעת את מחשבותיי. "סתם.. על מה שדיברנו." שיקרתי. "המורה למתמטיקה הזה.. הוא באמת חרא כמו שאמרת." היא אמרה, כנראה בילתה זמן בלחשוב על מה שעברתי. "תודה שאת סוף סוף מבינה אותי, כבר לא ידעתי מה לעשות איתך." אמרתי באושר. ואז קלטתי משהו.. מתמטיקה.. שיעור מתמטיקה!! "רגע! שיעור מתמטיקה!! פספסנו את שיעור מתמטיקה!! אוי לא, אוי לא!! אני לא רוצה *עוד* שיעורי תגבור!" צעקתי, הייתי די בלחץ. "שקט! ישמעו אותך. פשוט נלך מהבית ספר. אף אחד לא ראה אותנו היום, לא נכנסנו לאף שיעור." היא הרגיעה אותי. קמנו לאט לאט, מתחילים ללכת לכיוון השער. "פשוט תתנהג טבעי, אף אחד לא ישים לב." ליה נזפה בי. אפשר לומר שאני לא ממש יודע איך לתפקד במצבי לחץ, במקום ללכת, פשוט רצתי. התקרבנו לשער, ממש מטר ממנו. ואז, יצאנו מהשער, "אני לא מאמין שאני עושה את זה עכשיו. הבטחתי לאמא שלי להשתפר!" אמרתי לליה בשקט. "תרגע, לפחות לא יהיו לך יותר..", "דן!! ליה!! בואו הנה!! לאן אתם חושבים שאתם הולכים?!" קול לא ברור צעק מאחורינו. ליה כמעט התחילה לרוץ אבל תפסתי אותה לפני שהיא עשתה את זה, ידעתי שזה יסבך אותנו יותר. הסתובבתי לאט, עדיין אוחז בליה.
"היי ג'ון." אמרתי בלחץ, מוסיף גיחוך קטן ומזויף.