המורה למתמטיקה- פרק 22 :)

-40 דקות מאוחר יותר.-
"אמא את לא יכולה לעשות את זה! בבקשה אל תעשו את זה!" המשכתי בשכנועיי הבלתי פוסקים.
"דן שמעתי את זה כבר מליון פעמים! די!" אמי קראה בחוסר סבלנות, לא מזיזה את מבטה מערמת הסנדוויצ'ים שכרגע היא הכינה.
"אבל אמא.. יש לי סיבה. המון סיבות ללמה הוא -לא- יכול לגור כאן!" נדחפתי לטווח הראייה של אמי, מנסה לגרום לה להביט בי.
"אוקיי דן. תן לי סיבה אחת טובה." אמי נאנחה, מביטה בי בחוסר בסבלנות.
"המממ.." היססתי, מה אני אמור להגיד לה? כי אני רוצה להתרחק ממנו? כי אני לא רוצה שהוא אפילו יתקרב אליי? או אולי כי אני לא אוכל לסבול את כל הפעמים שהוא יבהה בי כמו חולה נפש?
"דן.. אין לי זמן בשבילך. יושבים חמישה אנשים רעבים בסלון." היא חלפה על פניי, מוציאה בקבוק מים גדול מהמקרר.
"אבל חכי! יש לי סיבה!" רדפתי אחריה, מונע ממנה לחזור למגש הסנדוויצ'ים.
"יש לך הזדמנות אחרונה להביא לי סיבה אחת טובה." היא נאנחה שוב, מביטה בי בעיניים עייפות.
"הממ.. כי.. כי.. כי הוא המורה שלי! זה לא יהיה הוגן אמא! הוא יתייחס אליי בצורה שונה ותלמידים אחרים יקנאו!" הסתכלתי עליה, מבין עד כמה הסיבה שלי לא אמינה. "אני דואג גם לך אמא!" פלטתי מיד, "עוד אדם לדאוג לו, עוד אדם להאכיל!".
"דן, אני גם ככה צריכה להאכיל שישה אנשים, עוד אדם אחד זה לא ממש שינוי גדול." היא אמרה, עוקפת אותי ומרימה בזהירות את מגש הסנדוויצ'ים. "קח את זה לסלון." היא הושיטה את המגש אליי.
"אבל אמא-"
"עכשיו דן." היא אמרה בחומרה, ונאלצתי לקחת ממנה את המגש, יודע שכבר עצבנתי אותה מספיק.
בחוסר רצון פסעתי באטיות ובזהירות עד שהגעתי לסלון הגדול והנחתי את מגש הסנדוויצ'ים על השולחן.
התכוונתי לחזור למטבח ולהמשיך לנסות לגרום לאמא שלי לשנות את דעתה, אבל היא כבר הגיעה לסלון, מניחה את בקבוק המים על השולחן, ומתיישבת על הספה לצד ג'וש.
"דן, תשב." אמי הצביעה על מושב ריק ליד ג'ון. "דן." אמי שלחה לי מבט כועס כמה שניות אחרי שהנדתי בראשי. התיישבתי מיד, לא מעז להביט בג'ון שהיה בעיצומה של שיחה עם כריס.
"אל תדאג, לא אכפת לי מזה כל כך. תהיה שם במקומי." כריס אמר לג'ון בעודו לוקח ביס גדול מהסנדוויץ' שאחז בידו.
"אתה בטוח?" ג'ון שאל במעין היסוס, לוקח סנדוויץ' שני מהמגש שהיה כבר כמעט ריק.
"כן, הכל טוב." כריס ענה בפה מלא, מחייך חיוך גדול.

לאט לאט כולם התחילו להתפנות מהסלון, מודים לאמי על האוכל ופונים כל אחד לעיסוקו. ג'ון הלך להשכיב את אמילי וג'יימס לישון, ג'וש הלך לחדר העבודה שלו ואילו אמא הלכה למטבח, שוטפת את המגש ואת שאר הכלים.
"אה דן.. אני יכול לדבר איתך שנייה?" כריס, היחיד שעוד נשאר בסלון, שאל אותי, גורם לי לקפוץ בבהלה.
"כן.. ברור." מלמלתי אחרי שהצלחתי להסדיר את קצב פעימות לבי.
"זה בקשר לחבר שלך.. לזאק." כריס התקרב אליי מעט, דבריו גורמים להבעת דאגה לעלות על פני.
"מה איתו?" ניסיתי להסתיר את הדאגה שבקולי.
"אז ככה," הוא נאנח, "אני חושב ש.. ש.. יכול להיות שהוא אולי לא מתעניין כל כך בבנות." כריס אמר לאט, כאילו הוא חושב לפני כל מילה שיוצאת לו מהפה.
"מה זאת אומרת?" ניסיתי להראות מופתע ככל האפשר.
"אני חושב שהוא מתעניין בבנים." הוא פלט במהירות, מזיז את מבטו אליי, ובוחן את הבעת פני.
"מה פתאום? אתה צוחק, נכון?" גיחכתי, מביט בכריס כאילו הוא איזה משוגע.
"אני רציני. כל ההתנהגות שלו אליי, העניין עם המקלחת, ואיך שהוא נפל עליך "בטעות".. זה ממש חשוד." כריס אמר ברצינות, מעביר יד בשערו המתולתל.
"אתה סתם מדמיין." מלמלתי אליו, מזיז את מבטי ממנו.
"טוב.. רק תיזהר, בסדר? היה לי חבר כזה.. אני יודע לזהות אותם אפילו מקילומטר." ניסיתי להסתיר את החיוך שעלה על פניי ברגע שכריס אמר את זה, אבל כשהמשפט התנגן שוב בראשי, חיוכי דעך ברגע.
"מה זאת אומרת להיזהר?" שאלתי מיד, מביט בכריס בחוסר הבנה.
"אתה יודע.. נו.. שלא יגע בך או יעשה דברים גרועים יותר. לך תדע מה עובר להומואים בראש." כריס אמר וקם באיטיות מהספה.
"הומואים הם לא חיות, הם בני אדם בדיוק כמוך. ובדיוק כמו שאתה לא תגע בכל בחורה שתראה, גם הם לא יגעו בכל בחור שהם יראו." אמרתי במהירות, מנסה להסתיר את העצבים שעברו בי.
"זה לא אותו דבר. הם שונים. הם בחרו במין הלא נכון.. זה סוג של מחלה אתה יודע. צריך לרחם עליהם. בכל מקרה.. רק תיזהר.. בסדר?" כריס הביט בי, וכעבור כמה שניות הלך, לא ממתין לתשובה, ומשאיר אותי לבד עם המחשבות שלי.

לאחר עוד 10 דקות של מחשבות והרבה כעס, החלטתי לעלות לחדר שלי. אני פשוט לא מאמין שאני חולק חדר עם איזה בחור הומופוב פרימיטיבי וחשוך! מה יכול להיות יותר גרוע מזה??
הלכתי במהירות לאורך המסדרון, חושב על דרכים בהן אוכל לשכנע את כריס שזאק לא מתעניין בבנים. ולבסוף, הגעתי לחדרי, פותח במהירות את הדלת כדי לגלות שם לא אחר מ.. ג'ון?!
"הו היי דן," הוא אמר כשהבחין בי, "או ליתר דיוק, דן שותפי החדש לחדר." הוא הוסיף, מגחך לעצמו.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי בעצבנות. "ומה בדיוק אתה חושב שאתה עושה?" התקרבתי אל ג'ון שפרק את תוכן תיקו על מיטתו של כריס, ובלי לחשוב יותר מדי, חטפתי את תיקו וזרקתי אותו אל מחוץ לחדר.
"אתה מוכן בבקשה להרים את התיק שלי?" הוא שאל באיפוק, מביט בי בהבעה לא ברורה.
"אתה מוכן בבקשה לקחת את עצמך ואת הדברים שלך ולעוף לי מהחדר?"
"זה לא החדר שלך, זה החדר שלנו." ג'ון חלף על פני, יוצא מהחדר ומרים את תיקו מהרצפה.
"אני ממש לא מתכוון לחלוק איתך חדר." אמרתי בזלזול, מביט בג'ון שחזר לחדר והמשיך לארגן את חפציו.
"כריס ישן בסלון. אתה מוזמן להצטרף אליו." הוא אמר באדישות, לא טורח להביט בי.
"ולמה שאתה לא תשן איתו בסלון?" שאלתי אותו בתקיפות.
"כי לך יש בעיה עם החדר הזה, לא לי." ג'ון באותה נימה מעצבנת.
"אתה טועה," הבטתי בעיניו הירוקות, "ממש אין לי בעיה עם החדר הזה, יש לי בעיה *איתך*."
ג'ון הסתכל עליי כמה שניות, ואז התחיל להתקרב אליי, גורם לי לקפוא במקומי. ניסיתי לזוז, ניסיתי להתרחק ממנו, אבל משהו חסם אותי, משהו גרם לי לעמוד ולא לזוז, משהו גרם ללבי להחסיר פעימה. ג'ון העביר את פניו אל מעל כתפי הימנית, מקרב את זווית פיו לאוזני.
"אבל זה שיש לך בעיה *איתי* עדיין לא אומר שזאת בעיה *שלי*, נכון?" הוא לחש באוזני, נשימתו החמה גורמת לצמרמורת לעבור בגופי. ואז, בתנועה מהירה, ג'ון התרחק ממני, מפנה את גבו אליי. בהיתי בו, עדיין עומד במקומי. מרוב שהייתי בהלם ממה שקרה, לקח לי בערך שלוש דקות להבין שהטלפון שלי רוטט בכיסי כבר בפעם השלישית ברצף.

נקודת מבטו של ג'ון:
"הלו..?" דן שאל, ומיד הסתובבתי אליו, מבחין בטלפון שהוא הצמיד לאוזנו. "ליה! חיכיתי לשיחה ממך!" הוא קרא אל תוך הטלפון. "חכי שנייה, אני נכנס לשירותים.. לא רוצה שישמעו אותי." דן מלמל בדרכו לשירותים, סוגר מיד את הדלת אחריו. הכאב שאחרי השיחה עם דן, עדיין מילא את גופי. למה הוא שונא אותי כל כך? למה הוא מתעצבן אפילו כשאני מנסה להיות נחמד אליו? ואז, עלה במוחי רעיון, רעיון שיכול לענות לי על כל שאלותיי.. הבטתי בדלת הלבנה, ובלי לחשוב הרבה, התקרבתי אליה במהירות והצמדתי את אוזני אליה.
"תצילי אותי!" קול לחישתו של דן נשמע מעבר לדלת. "זה כריס ההומופוב הזה ועכשיו ג'ון ישן איתי בחדר ו-" הוא קטע את דבריו. "טוב.. בסדר, בסדר." הוא מלמל אחרי שתיקה קצרה, מנסה להרגיע את קולו. "מאיפה להתחיל?" הוא שאל בייאוש. "ההתחלה.." הוא מלמל, מנסה כנראה להיזכר באירועי יומו. "אה נכון! באתי לפה ואז אמרו לי שאני חולק חדר עם הבן של החבר הזה של אמא שלי.." הוא קרא מיד. דן התחיל לספר לליה כמעט כל פרט מאירועי יומו ואני הקשבתי בדריכות לכל מילה שיצאה לו מהפה, מחכה לרגע בו יאמר משהו עליי, והרגע הזה ממש לא איחר להגיע.
"..היית צריכה לראות את הפרצוף שלי כשגיליתי שג'ון הוא אח שלה! עמדתי המום בחוץ איזה עשר דקות! ואז הוא ביקש רשות מג'וש להישאר לישון פה לתקופה "זמנית"-" דן שוב קטע את דבריו וחזר לדבר רק אחרי דקה שלמה. "ברור שהסכימו לו! ניסיתי לשכנע את אמא שלי שלא תעשה את זה.. אבל זה לא ממש הצליח.." הוא אמר בקול מיואש. "עוד לא הגעתי לחלק הכי גרוע. הוא ישן איתי באותו חדר. מה אני אמור לעשות עכשיו?? כל פעם שהוא רק מתקרב אליי אני קופא במקום ואני לא מסוגל לזוז.. מה אני אמור לעשות?" קולו שלדן נהפך ממיואש, לקול שבור, כאילו כל רגע הוא עומד לבכות. "איך אני אמור בדיוק להתעלם ממנו? אולי כדאי לי לישון בסלון?" הוא שאל בקול רועד. הפעם השתיקה הייתה נדמית כנצח, אם כי רק שתי דקות עברו מאז שדן הוציא מילה מפיו. "אולי את צודקת.." הוא אמר לבסוף בקול שגרם ללבי להתכווץ. "האמת היא שלא סיפרתי לך הכל.." הוא אמר, קולו מעודד מעט. "נכון זאק?" הוא מלמל. "כן הוא," הוא אישר את ניחושה, "אז נראה לי.. זאת אומרת, אני חושב.. שיכול להיות שאנחנו ב-ביחד.."
"אומיגאד!" קריאתה של ליה הייתה כל כך חזקה שאפילו אני הצלחתי לשמוע אותה.
לבי התחיל לפעום בחוזקה, ותחושת התסכול רק גברה. שמעתי נכון? יכול להיות שהוא אמר כרגע שיש לו חבר? אולי הוא התכוון למשהו אחר.. אולי לא שמעתי את סוף המשפט.
"לא מה פתאום עוד לא ה-התנשקנו.. ותפסיקי לצעוק.. שלא ישמעו אותך." דן גמגם בלחץ אל תוך הטלפון, כל מילה גורמת ללבי לכאוב יותר.
"זה לא בגלל מה שקרה עם ג'ון!" הפעם היה תורו של דן להרים את קולו. "זה פשוט בגלל.. שזה לא כזה חשוב.. בסדר?" הוא מלמל, סיבתו נשמעת לא אמינה בכלל.
"דן! אתה לא מספר לי הכל!" ליה צעקה שוב, אם כי הפעם הייתי צריך להתאמץ קצת יותר כדי לשמוע את דבריה.
"סיפרתי לך הכל!" הוא קרא בהתנגדות. "חוץ מאולי פרט אחד.. או שניים.." הוא הוסיף בשקט. "נו ליה.. אני לא ממש רוצה לדבר על זה." הוא אמר בתסכול. "אני אספר לך את זה פנים אל פנים." הוא התעקש. הייתה שוב שתיקה קצרה, שתיקה שבמהלכה שמעתי רק את דן נאנח מדי פעם. "טוב נו בסדר.." הוא וויתר. "את זוכרת את היום הזה שברחתי מהבית ספר? היום שסיפרת לאמא שלי את הסיפור על "המורה לאנגלית"?" הוא שאל אותה. "אז.. אחרי שברחתי הלכתי עם זאק לבריכה.." הוא החליש את קולו מעט. "אז בבריכה ראיתי את החבר של ג'ון, את ג'ייק.. והוא היה עם בחורה אחרת.. ויכול להיות שבטעות צעקתי את השם שלו.. לא לקח לו הרבה זמן להבין שאני מכיר את ג'ון וכשהוא הבין שאני מכיר אותו הוא התחנן שאני לא אספר כלום. בקיצור.. הייתי חייב הסבר לזאק, כי הוא שמע את ג'ייק מתחנן אליי ושואל אותי שאלות, לא יכולתי פשוט להתעלם מזה. אז סיפרתי לו את כל מה שקרה עם ג'ון והוא.. הוא גם לא הבין אותי, כמוך. וזה שבר אותי. אז.. פשוט ברחתי משם.. והתחלתי לבכות.." התרחקתי במהירות מהדלת, לא מעוניין לשמוע את ההמשך. הלכתי באטיות למיטתי והתיישבתי עליה. ניסיתי להבין מה כואב לי יותר, העובדה שלדן יש חבר, או העובדה שדן בכה בגללי, שדן מפחד אפילו להתקרב אליי. אחרי כמה ניסיונות לעודד את עצמי, קמתי שוב ממיטתי, מתקרב שוב אל הדלת, ומצמיד אליה את אוזני.
"כן.. כן.. נראה לי שאת צודקת. אני אתקשר אליו עכשיו." שמעתי את קולו של דן. וכמעט שנייה אחר כך, הדלת נפתחה, גורמת לי לקפוץ בבהלה.
"מה לעזאזל אתה עושה פה?" דן שאל בעצבנות, אחרי שהתאושש גם הוא מהבהלה.
"אני רציתי לקרוא לך כי אמילי מחכה לך.. היא רצתה שתבוא אליה." אמרתי במהירות, בלי לחשוב יותר מדי.
"תגיד לה שאני תכף אבוא." הוא אמר, חולף על פניי ומתיישב על מיטתו.
הלכתי גם אני לעבר מיטתי ונשכבתי עליה.
"אתה לא הולך?" דן שאל בעודו מתעסק בטלפון שהחזיק בידו.
"א-אני תכף אלך אליה. אולי היא תרדם עד אז.." שיקרתי שוב.
"אוקיי.." דן מלמל, מסיט את מבטו מהטלפון ונותן בי מבט חשדני למדי.
"מה אתה עושה?" שאלתי, מצביע על הטלפון שבידו.
"מה אכפת לך?" הוא קם מהמיטה והצמיד את הטלפון לאוזנו.
"זאק?" דן שאל לאחר שתיקה קצרה. "א-אני בסדר. ואתה?" הוא גמגם בשקט. "יופי.. המממ האמת שרציתי לשאול אות-" דן קטע את דבריו, חוזר להתיישב על מיטתו. "מ-מחר?" הוא שאל בחיוך קטן. "לא, לא.. אין לי בעיה. רגע ואחותך תהיה בבית?" הוא עבר למצב שכיבה. "לא אל תדאג.. זה לא מפריע לי.." הוא אמר בחיוך, אם כי היה ניתן להבחין במעט דאגה בקולו. "כן אני כבר אארגן את הדברים שלי. באיזה שעה להיות אצלך?" הוא שאל בעודו קם מהמיטה באיטיות. "אין בעיה אני אהיה אצלך בשמונה בערך." הוא אמר, מתקרב למזוודתו ומוציא מאחד הכיסים שקית שקופה. "ג-גם אני." הוא גמגם, קופא במקומו. "ביי.." הוא אמר בחיוך קלוש, מנתק את השיחה.
"נו אז כמה זמן אתם ביחד?" שאלתי מיד בחיוך מזויף.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר." הוא ענה באדישות, מכניס כמה בגדים ממזוודתו לשקית השקופה.
"אני לא מטומטם." אמרתי, מתיישב על מיטתי ומביט בדן מבט ישיר.
"בכלל לא.." הוא אמר בעוקצנות, מתעלם ממבטי בו.
"למה אתה שונא אותי כל כך?" פלטתי פתאום, מודע לכמה פגוע קולי נשמע.
"אתה באמת שואל?" הוא הזיז את מבטו אליי.
"אני ביקשתי סליחה.. אני באמת מצטער.." אמרתי בקול חלוש.
"סליחה לא תמיד עוזרת." הוא הזיז את מבטו ממני במהירות.
"אז מה כן יעזור?" שאלתי, קם על רגליי.
"אתה באמת רוצה לדעת?" הוא גיחך, קושר את השקית השקופה ונשכב על מיטתו.
"כן." עניתי בקצרה. יודע שאני מוכן לעשות הכל כדי שיפסיק לשנוא אותי.
"אני רוצה שתעזוב אותי בשקט," הוא התיישב על מיטתו, "אני רוצה שתפסיק לדבר איתי, תפסיק להסתכל עליי, או במילים אחרות, אני רוצה שתתעלם ממני." הוא הביט בי, וכשהבחין בהבעת פני, הוא גיחך. "ידעתי שזה לא יעזור..".
שתקתי, ונשכבתי על מיטתי. כדאי לי לוותר? כדאי לי לוותר עליו בערך כמו שאני מוותר על כל דבר אחר בחיים שלי? זה אפשרי בכלל להיות כל כך קרוב לבנאדם שאתה אוהב ולהתעלם מקיומו? הרגשתי רעד עובר בגופי, והמועקה המעצבנת בלבי סירבה להיעלם. אני צריך להפסיק לוותר כל הזמן, אני צריך ללמוד איך להילחם על דברים שחשובים לי. אני צריך להילחם על המטרות שלי. והמטרה הראשונה שלי, היא דן. ואני לא אעצור עד שאני אכבוש אותה.
"באיזה שעה אמרת שאתה הולך לחבר הזה שלך?" שאלתי את דן פתאום, מתפלל בכל לבי שהוא יתן לי תשובה ולא ימצא דרך להתחמק מכך.
"בשמונה בערב, למה?" הוא שאל, מביט בי בחשדנות.
קמתי מיד על רגלי, יודע כי הצעד הראשון בדרך להגשמת המטרה שלי, עומד להתבצע, ובזכות דן, זה יהיה קל מתמיד.
"לאן אתה הולך?" הוא קם מיד ממיטתו כשהבחין בי מתקרב אל הדלת.
"להחליף מילה עם ג'סיקה." אמרתי בעודי יוצא מהחדר, סוגר במהירות את הדלת אחריי.
————————————————————————–
כמה חיכיתי לכתוב את הפרק הזה, מרוב שחיכיתי הצלחתי לכתוב אותו בדיוק ביום אחד (פרק אחד לוקח לי לכתוב שלושה ימים בערך בדרך כלל..). ואז, רגע לפני שהעליתי אותו, מחקתי אותו בטעות. ניסיתי במשך שעות לנסות לבטל את הפעולה אבל שום דבר לא הצליח. בקיצור, השחזור לא הלך כל כך טוב, התייאשתי כל פעם מחדש, וזה ממש שבר אותי. רק בזמן האחרון הרצון לכתיבה חזר אליי ואיתו הגיעו המון רעיונות חדשים לפרק עצמו וגם להמשך הסיפור.
ולסיום, אני רוצה להודות לכל הקוראים ולכל האנשים שמגיבים לי, זה נותן לי המון כוח ומוטיבציה להמשיך לכתוב ולהמשיך לנסות להשתפר, אז תודה לכם :) (וממש סליחה על העיכוב אני יודעת שזה לא כיף לקרוא סיפור עם כל כך הרבה הפסקות בין הפרקים. אז מה אתם אומרים? כדאי לי לעשות הפסקה של כמה שבועות ואז הפרקים יעלו יותר מהר?)
נ.ב- העליתי לפני חצי שעה ואז במקום לעדכן מחקתי כי אני רגילה שיש שם את השמירת טיוטה!! מזל שהיה לי גיבוי.