המורה למתמטיקה- פרק 19 :)

"אנחנו צריכים ללכת." אמי אמרה אחרי שהציצה בשעונה. כל כך לא חיכיתי לשמוע את המשפט הזה, אבל ידעתי שהוא יגיע. "כבר?" שאלתי בעצב. "אני צריך להיפרד מהחדר שלי קודם.." הוספתי בשקט, קם על רגליי. "אני אבוא איתך." זאק הצטרף אליי, והתחלנו לעלות במדרגות הלבנות שמובילות לחדרי. "יש לכם עשר דקות!" אמא שלי צעקה רגע לפני שנכנסנו לחדר שלי. "אז זה החדר שלך?" זאק שאל כשנכנסנו לחדר הריק. "זה -היה- החדר שלי.." מלמלתי בעצב. "אל תדאג אני בטוח שאתה תתרגל מהר לבית החדש.." זאק אמר בטון מנחם למדי. הסתכלתי סביב, בוחן כל פינה בחדר, נותן לזיכרונות להציף אותי. לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה לעזוב, אבל זה מרגיש נורא, מין מועקה כזאת שמסרבת לעזוב. 'ביי חדר' אמרתי לו בדמיוני, דמעות עמדו בעיניי, 'אני אתגעגע אלייך..'.
"אני.. יכול לשאול שאלה?" זאק שאל, מגמגם, קוטע את מחשבותיי. "כן.. ברור.." הסתובבתי אליו, מנגב את דמעותיי. "אני יודע שדחית אותי.. וגם שזה לא ממש הזמן הנכון לדבר על זה.. אבל.. רק.. רציתי לשאול אם.. אתה חושב שיש סיכוי.. שיהיה משהו בינינו.. בעתיד?" הוא שאל, מביט בעיניי הדומעות. הופתעתי מהשאלה, ואפילו די נלחצתי ממנה. "אני.. לא יודע. זאת אומרת.. אנחנו חברים.. אבל..הכל יכול לקרות." עניתי במעין היסוס, מקווה בכל ליבי שהוא יעביר נושא. אבל זאק רק שתק, משפיל מבט. "אני לא פוסל שום דבר.." הוספתי, מנסה לעודדו. "זה בסדר, אני מבין.. אני פשוט צריך לשכוח מזה.. ממך.." הוא אמר, עדיין מביט לרצפה. הרגשתי אפילו יותר גרוע, אני לא רוצה להרוס את החברות שלי עם זאק, הוא החבר הכי טוב שהיה לי. ובנוסף לכל הוא גם מבין אותי, מבין את הקשיים שאני עובר, מבין איך זה להרגיש לא שייך, איך זה להרגיש שונה.. "אתה.. רוצה לבוא איתי לבית החדש? לעזור לי קצת לפרוק את הדברים.. להתרגל לאויירה החדשה?" הצעתי, מעביר נושא. אני אפילו לא יודע למה העליתי את ההצעה הזאת.. אני מניח שאני פשוט רוצה לקחת משהו איתי מהמציאות הזאת למציאות החדשה שאני עומד להיכנס אליה. "כן.. בסדר." הוא גמגם לבסוף, ואחרי כמה שניות של עוד שתיקה מביכה, יצאנו מהחדר שלי, הפעם באמת בפעם האחרונה.

"מתי מגיעים?" שאלתי את אמי בחוסר סבלנות. "בפעם החמישית בדקה האחרונה, עוד עשר דקות!" אמי ענתה בעצבנות. "תרגע, יהיה בסדר." זאק אמר, מנסה להרגיע אותי. הבחנתי בידו שמתקרבת ליד שלי, מאיימת ליצור מגע בניהן, אבל שנייה לפני שזה קרה, הזזתי את ידי במהרה. "איך אמרת שקוראים לבן שלו?" שאלתי מיד, מתעלם ממבטיו של זאק. "כריס, הוא בן 21, בדיוק סיים צבא." היא ענתה בעייפות. "ואיך קוראים לחבר שלך?" המשכתי לחקור. "ג'וש.." היא ענתה בחוסר סבלנות. "בואו נדבר על נושא אחר. אתה שואל את אותן שאלות כבר חמש פעמים." אמא שלי אמרה בעצבנות. "אני מעדיף פשוט לשתוק.." מלמלתי בעצב.
את שארית הנסיעה אכן העברנו בשתיקה מוחלטת מה שגרם לגעגועים לבית להציף אותי לגמרי, ועברה בסך הכל חצי שעה מאז שעזבנו. אני לא מאמין שאני עוזב הכל מאחורה, הבית הוא המקום היחיד שבו הצלחתי להרגיש בטוח, אני מרגיש כאילו.. חלק ממני עזב. עכשיו לעבור למקום חדש, עם אנשים שאני לא מכיר, זה נשמע ומרגיש פשוט.. נורא.
"הגענו." אמי אמרה אחרי שחנתה את המכונית ליד בית גדול יחסית בצבע שמנת. "זה הבית?" שאלתי, מצביע עליו. "כן, קדימה בואו נלך." היא אמרה, מגלגלת את מזוודתה אחריה.

כשהגענו לכניסת הבית, הדלת כבר הייתה פתוחה. "ג'וש..?" אמי שאלה בהיסוס, נכנסת לתוך הבית. "ג'סיקה!" שמעתי מישהו קורא מתוך הבית. נכנסתי גם אני לתוך הבית והבחנתי בבחור צעיר וגבוה שעמד מול אמא שלי. שערו היה שחור ומתולתל ועיניו היו בצבע כחול כהה. "זה.. החבר שלך?" שאלתי בתדהמה, מופתע ממראהו הצעיר. "לא, לא, זה הבן שלו, כריס." אמא הסבירה. "איפה אבא שלך?" היא שאלה את כריס עם חיוך. "למעלה. מטפל בבני הדודים שלי." הוא החזיר חיוך.
"אני אלך לקרוא לו." הוא שבר את השתיקה, עלה במעלי המדרגות, ונעלם.
"ואו אני אוהב את האח החורג שלך.." זאק לחש באוזני. "מה יש לאהוב בו? אתה אפילו עוד לא מכיר אותו." עניתי בעצבנות. זאק לא ענה, הוא פשוט המשיך לבהות בנקודה בה כריס עמד קודם לכן, בלי לומר מילה.
המתנו בערך שלוש דקות עד ששמענו מישהו מתחיל לרדת במורד המדרגות.
"ג'סיקה! הגעתם." קרא בשמחה גבר בשנות ה-50 לחייו בעודו יורד במהירות במדרגות שנותרו. שערו הדל היה בצבע שחור, בדיוק כמו של בנו, ועיניו בשונה משל כריס, היו ירוקות וגדולות. הוא ניגש מהר אל אמי וחיבק אותה חיבוק ארוך ואוהב, לוקח ממנה את מזוודתה. "אז זה הבן שלך?" הוא שאל מתקרב אליי ומושיט את ידו ללחיצה. "אני ג'וש." הוא אמר ולחצתי את ידו, "דן.." אמרתי בחיוך מאולץ.
"וזה..?" הוא שאל, מסתכל על זאק בחוסר הבנה. "זאק.. אני.. חבר שלך דן." זאק הציג את עצמו. "אה כמובן, נעים להכיר." הוא אמר בחיוך, מושיט שוב את ידו ללחיצה.
"שניכם יכולים לעלות למעלה לחדר שלך ושל כרי..", "אנחנו ישנים באותו חדר?" קטעתי אותו. "כן.. טוב. זה לא היה אמור להיות ככה.. האחיינים שלי עברו לגור פה הבוקר.. ואין לנו חדר נוסף.. אז כריס הציע שתישן איתו והסכמתי כי אין ממש פיתרון אחר.." הוא הסביר. רק אז התחלתי לקלוט שזהו, אני לא חוזר יותר למציאות שהייתי רגיל אליה, אלה החיים שלי מעכשיו, גר עם גבר שמנסה להעמיד פנים שהכל בסדר, וחולק חדר עם בחור בן 22 שבטח רק רוצה שאני אעוף לו מהחיים.
"אבל זה זמני.. אנחנו נבנה לך חדר חדש ברגע שנוכל." ג'וש הוסיף בעידוד לנוכח הבעת פניי. הסתכלתי על אמא שלי, לבדוק אם היא ידעה על העובדה שלא יהיה לי חדר משלי, והיא נראתה מופתעת בדיוק כמוני, אם לא יותר. "לא סיפרת לי על זה.." אמא שלי אמרה לג'וש במעין אכזבה. "הם עברו לפה רק הבוקר, ולא ענית לשיחות שלי.. אני אספר לך מיד את כל הסיפור." הוא הסתכל על אמי עם חצי חיוך. "טוב, אז.. כמו שאמרתי בנים, תעלו למעלה, כריס כבר בטח מחכה לכם בחדר." הוא אמר לי ולזאק ובחוסר חשק עליתי במעלה המדרגות וזאק לצדי. "זה לא כל כך נורא…" זאק ניסה לעודד אותי. "לא כל כך נורא?? לא תהיה לי פרטיות בכלל! חוץ מזה הכריס הזה נראה לי כמו מישהו לא נחמד." אמרתי בעצבנות. "לא נחמד? הוא נראה.. מדהים. אני מת להכיר אותו." זאק אמר והגביר את קצב צעדיו. "אתה צוחק, נכון?" שאלתי, בודק אם זאת לא עוד אחת מהבדיחות שלו. "בטח שלא. הוא ממש הטעם שלי." זאק אמר ברצינות. כמעט אמרתי 'חשבתי שאני הטעם שלך..', אבל, וויתרתי ברגע האחרון ופשוט שתקתי.
הגענו לקומה למעלה וכריס בדיוק יצא מהחדר בסוף המסדרון. "היי." הוא אמר בחיוך. "בוא אני אעזור לך.." הוא הציע, והתקרב לכיוון המזוודה שלי. "אני לא צריך עזרה." אמרתי ביובש, מרחיק את המזוודה שלי ממנו. "טוב.. אז.. אתה רוצה שאני אראה לך את החדר?" הוא שאל, עדיין עם חיוך. "כן!" זאק ענה במקומי. "זאת אומרת.." הוא כחכך בגרונו, "אני זאק, אני.. חבר טוב של דן." הוא הושיט את ידו ללחיצה. "היי, זאק." כריס אמר בחיוך, מתעלם מידו המושטת של זאק, ומסתובב לכיוון חדרו. "הוא כזה חתיך.." זאק לחש באוזני בהתרגשות. "תרגע כבר. לא חתיך ולא נחמד. הוא סתם משחק אותה כזה, אני בטוח שהוא לא רוצה אותי פה." לחשתי בחזרה.
"זה החדר." כריס אמר בחיוך אחרי שכולנו נכנסנו לחדר.
"כאן אתה תישן.." הוא הצביע על מיטה עם מצעים אפורים בצד החדר, "כאן אני אשן.." הוא הצביע על המיטה ממול, "ושם.." הוא הצביע על דלת לבנה בסוף החדר, "נמצאים השירותים והמקלחת.". "אתה יכול לשים את הבגדים שלך בארון.. פיניתי לך עשרה מדפים." הוא אמר, והצביע על ארון גדול עשוי עץ, בצבע אגוז. "בסדר." אמרתי והנחתי את המזוודה שלי ליד מיטתי החדשה. "טוב.. אני אכנס להתקלח אם לא אכפת לכם, ואחר כך אם תרצה אני אראה לך את שאר הבית." הוא אמר, לקח מגבת מהארון, ונכנס למקלחת. "מקלחת נעימה.." קראתי אליו, מתפלל לרגע בו יעזוב. "תודה.." הוא אמר בחיוך רגע לפני שהוא סגר את הדלת.
"תן לי סיבה להיכנס למקלחת!" זאק לחש אליי במהירות ברגע שכריס סגר את הדלת. "למה אתה צריך להיכנס למקלחת?" שאלתי בחוסר הבנה.
זאק הסמיק, "פשוט תן לי סיבה.". "תגיד לי אתה נורמלי?? מה עובר עליך?" שאלתי אותו בקול רם, כמעט צועק. זאק לא ענה, הוא סתם התחיל לקפץ ברחבי החדר. "השתגעת לגמרי." אמרתי, מגלגל את עיניי. "אתה נראה כאילו עוד שנייה בורח לך פיפי." הוספתי, אחרי שהוא התעלם ממני. "פיפי! תודה!" הוא אמר בהתרגשות והתקרב לדלת הלבנה. "זאק, לא!" הזהרתי אותו, אבל הוא התעלם ממני שוב, ודפק על הדלת. שמעתי את זרם המים מפסיק, "אתם צריכים משהו?" כריס קרא מתוך המקלחת אחרי כמה שניות. "יש לי פיפי דחוף ואני לא יודע איפה עוד יש שירותים.." זאק אמר כאילו עוד שנייה הוא משתין על כל החדר. הייתה שתיקה קצרה ולבסוף כריס קרא, "טוב.. תיכנס.".
זאק חייך אליי חיוך ניצחון, פתח את הדלת, ונעלם.
מה עובר עליו?! אולי הוא מנסה לגרום לי לקנא? טוב.. זה לא הולך לו.. לא אכפת לי, שיעשה מה שהוא רוצה. אוף, על מי אני עובד?! למרות שדחיתי אותו.. כן יש לי קצת רגשות כלפיו.. אני פשוט.. מבולבל. אף פעם לא היה לי חבר, אני לא יודע איך זה מרגיש כשיש לך חבר, ואני מניח שאני פשוט.. מפחד. שמעתי כל כך הרבה סיפורים על כמה האהבה כואבת, על ריבים, על שיברון לב, על פרידות, ואפשר להגיד שאני פוחד להרגיש את כל הדברים האלה, אני מרגיש שאני לא חזק מספיק כדי להתמודד איתם, שאני אשבר.
עברו חמש דקות וזאק עדיין לא יצא מהשירותים, וקנאתי רק גברה, עכשיו אני מבין למה אומרים שאהבה כואבת, חשבתי לעצמי, מנסה להדחיק את ההרגשה הנוראית. לפתע, הבחנתי בצעקות שבוקעות מתוך השירותים. "אוי… אוי.. לא… תפסיק… מה… לא… איך.. זה… אוי… לא…" שמעתי את קולו של כריס צועק. מה הם עושים שם??? אולי… לא, מה פתאום. אחרי עוד דקה של צעקות, החלטתי לעשות מעשה. התקרבתי לדלת, ופתחתי אותה במהירות, "מה לעזאזל אתם עוש.." קטעתי את דבריי ופי נפער לרווחה. זאק עמד עם מוט בידו, וכריס.. כריס שכב בתוך האמבטיה מכוסה בוילון האמבטיה ובמגבת ספוגת מים.
"אני.. הייתי צריך לנגב את הידיים.. ולקחתי את המגבת שהייתה תלויה על הוילון של האמבטיה וכנראה.. שמשכתי.. יותר מדי חזק…" זאק מלמל במבוכה. בלי לחשוב פעמים, רצתי בחזרה לחדר, פתחתי את הארון, הוצאתי מגבת נקייה ויבשה, ורצתי בחזרה לשירותים. כשנכנסתי, הוצאתי את המגבת ספוגת המים מתוך האמבטיה, ואז גם את הוילון, ונתתי מיד לכריס את המגבת היבשה שהבאתי. "תודה.." כריס מלמל אחרי שהסתובב עם גבו אלינו וקשר למותניו את המגבת, משפשף את ראשו. "ס.. סליחה.." זאק מלמל, בוהה בכריס. "זה בסדר.. זה תמיד נופל.." כריס אמר בחיוך מפייס ויצא מהאמבטיה באיטיות. "זה בסדר?! זה כל מה שיש לך להגיד? במקומך הייתי רוצח אותו במקום." אמרתי, בוהה בו בהפתעה. "טוב.. זאת לא הייתה אשמתו.. אני בטוח שהוא לא התכוון." הוא אמר. "טוב.. אני אסיים להתקלח ואצא.".
הבנתי את הרמז ויצאתי מהחדר. הסתובבתי בחזרה לכיוון השירותים ושמתי לב שזאק עדיין שם, בוהה בכריס. הוא לא נורמלי , חשבתי לעצמי, ומיד נכנסתי בחזרה לשירותים ומשכתי אותו החוצה, סוגר את דלת השירותים. "אתה לא נורמלי!" לחשתי אליו. "הוא כל כך מושלם.." זאק מלמל בחלומיות. "אוף תפסיק כבר, אני בטוח שהוא לא בעניין שלך. ואני בטוח שהוא בכלל לא.. בעניין של -בנים!-" גערתי בו. "אני אגרום לו להיות בעניין של בנים.." זאק אמר בחיוך גדול, חולם בהקיץ. הייתה שתיקה קצרה, שבה לא ידעתי מה אני אמור להגיד. "לא ידעתי שאתה כזה.." נאנחתי, ונשכבתי על מיטתי, פניי לכיוון הקיר. "מה זאת אומרת, -כזה-?" הוא שאל, לא מבין את כוונתי. "לא משנה.." מלמלתי, מרגיש איך הדמעות עומדות בעיניי ומאיימות ליפול. "זה משנה." זאק אמר, הטון של קולו משתנה, והתיישב על מיטתי. עברתי גם אני למצב ישיבה והבטתי בו. "אמרת שאתה.. אוהב אותי.. שאתה.. רוצה להיות איתי ועכשיו.. אתה כבר שכחת ממני.." גמגמתי, בקול חנוק. זאק היה די בהלם, הוא בהה בי כמה שניות, פתח את פיו כדי להגיד משהו אבל סגר אותו מיד, ממשיך לבהות בי בהפתעה. "אבל.. אתה אמרת שאתה לא רוצה להיות איתי.. אתה דחית אותי.. שלוש פעמים.. אפילו היום במכוני.."
"עזוב את מה שהיה במכונית, זה היה אינסטינקט.. לא התכוונתי.." גמגמתי. "רגע, שאני אבין.. יכול להיות שאתה.. מקנא?" זאק שאל בחיוך שובב. "לא." עניתי במהירות. "טוב.. קצת.." הוספתי, "אני שונא לקנא, לא ידעתי שזאת הרגשה כל כך מגעילה.." ניגבתי את דמעותיי. "אני לא אשקר.. כן רציתי לגרום לך לקנא, אבל לא באמת חשבתי שזה יקרה.." זאק אמר בחיוך. הסתכלתי עליו כמה שניות, מחייך, ולבסוף, התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. לקח לו כמה שניות, אבל הוא חיבק אותי בחזרה. ידיו החמות עטפו אותי וקרבו אותי אליו, הרגשה של רוגע ובטיחות שטפה אותי. הרגשתי מין צורך כזה לצעוק, להוציא את כל הרגשות שעברו בי באותו רגע. ישבנו ככה כמה דקות, מחובקים זה בזרועות זה. לא רציתי שהרגע הזה יגמר, רק רציתי להישאר בזרועותיו, להרגיש רגוע, בטוח ואהוב לנצח. "אני.. חושב.. שאני אוהב.. אותך.." לחשתי באוזנו, בקול חנוק. זאק שתק, אבל ידעתי שהוא מחייך. נתתי לעצמי לשקוע בתחושה הזאת, להשתחרר, מחשבות רבות צצו בראשי. ואז, פתאום.. מצאתי את עצמי חושב על ג'ון. דמיינתי את פניו מולי, את עיניו הירוקות בוהות בי, כמו תמיד, ואת זרועותיו עוטפות אותי בחום, בדיוק כמו זרועותיו של זאק. המחשבה על ג'ון הבהילה אותי, הבהילה אותי כל כך שכמעט דחפתי את זאק מעליי וברחתי. למה אני תמיד חייב לחשוב עליו? למה אני תמיד חייב להשוות אותו לזאק? פשוט אל תחשוב על זה יותר, אמרתי לעצמי, נרגע מעט. עצמתי את עיניי, מנסה להצמיד אליי את זאק עוד יותר, אבל.. כנראה שעשיתי את זה בקצת יותר מדי אגרסיביות, כי זאק נפל עליי ושפתינו כמעט נגעו זו בזו. הבטתי בעיניי הדבש שלו, ואז בשפתיו שאיימו לפגוש את שלי, ואז.. בלי התראה מוקדמת, שמענו את דלת השירותים נפתחת. זה היה מאוחר מדי בשביל לצאת מהמצב הזה, זאק ניסה להתרחק ממני, אך ללא הצלחה. "ת.. תרד… ממני.." ניסיתי לדחוף את זאק מעליי. "אני… מנסה.." זאק גמגם.
"אתם… בסדר?" כריס שאל לבסוף, בוהה בנו, במבט לא ברור.
———————————————————————-
אוקיי, אז זה היה הפרק. אני חייבת להגיד שמאוד נהניתי לכתוב אותו ואני מקווה שתהנו לקרוא אותו.
רציתי להביא לכם הצצה קטנה לפרק הבא שכבר התחלתי לכתו,ב אבל אני יודעת שהניסוח והדברים יכולים להשתנות עוד 10 פעמים, אז אני אתן לכם תקציר כללי-
כריס אומר לדן שהוא חושב שזאק מתעניין בבנים, ודן מספר לו שאף פעם לו הייתה לו חברה. בעקבות התגלגלות העניינים, נוצר מצב שבו כולם מתחילים לחשוד בדן בנוגע להעדפה המינית שלו. דן מוצא דרך "מקורית" שבה הוא גורם להם לשנות את דעתם.
בקיצור, זה הולך להיות פרק ארוך, ומעניין.
וכמו על כל פרק אני אשמח מאוד לביקורות, חוות דעת, והשערות להמשך.
ולמגיבים, אשמח אם תענו על השאלה הבאה-
*מה אתם חושבים על כריס? האם הוא מעמיד פני נחמד או שהוא באמת כזה?
תודה לכל המגיבים והקוראים, אני אשתדל להמשיך בקרוב :)