המורה למתמטיקה- פרק 16 :)

שבוע עבר, וג'ון עוד לא טרח להגיע לבית ספר, ולא, אני ממש לא מתלונן. הרבה יותר טוב לי ככה, פחות עומס, סיבוכים, ובעיקר פחות עצבים.
"אז מתי אתה ואמא שלך עוברים לבית של החבר שלה?" ליה שאלה, בדרכנו חזרה הביתה מבית הספר. "עוד שבוע.." אמרתי בשקט. "זה לא כל כך נורא.. תפסיק להיות מבואס בגלל זה." ליה אמרה בטון מעודד. "אני לא יכול.. אני פשוט לא מאמין עליה. היא בקושי מכירה אותו חודש וכבר היא רוצה לעבור לגור איתו?! זה נראה לך הגיוני??" שאלתי בכעס. "אולי.. אולי זאת אהבה ממבט ראשון?" היא שאלה, גוון קולה משתנה מעט. "מה פתאום.. היא סתם מדמיינת." אמרתי בעצבנות. "ליה.. אגב אהבה.. יכול להיות ש.. יש לך מישהו?" שאלתי אחרי שהבחנתי בהבעת פניה, מאושר על האפשרות להעביר נושא. "ברור שלא! אם היה לי הייתי מספרת לך.." היא ענתה, מסתכלת על הרצפה. "לא נורא, אני בטוח שתמצאי את האחד שלך." אמרתי, מודע לכמה נדוש וקיטשי אני נשמע. "לך קל להגיד.. אתה ממגנט בנים.. ובנות." היא אמרה עם חיוך. "בנות?" שאלתי בתמיהה. "אמה וג'ניפר היו אצלי אתמול.. אפשר להגיד שהן לא הפסיקו לדבר עליך. הן לא הפסיקו לחשוב לי על זה שהן מקנאות בי שיש לי ידיד חמוד כמוך." היא אמרה בחיוך. אוף! אני שונא שנותנים לי מחמאות ואומרים לי דברים כאלה! מה לעזאזל אני אמור להגיד *עכשיו*?!
"אוקיי.." אמרתי באדישות אחרי שתיקה ארוכה למדי. "אוקיי? זה מה שיש לך להגיד?" היא שאלה, מגחכת. "מה את רוצה שאני אגיד?" שאלתי, מחכה לתשובה שלא הגיעה.
"איך זה מרגיש?" היא אמרה, מסתכלת עליי, אחרי שתיקה קצרה. "איך *מה* מרגיש?" שאלתי, מפסיק את צעדיי. "להיות נאהב… לדעת שאנשים אוהבים אותך." היא ענתה בשקט, משפילה את מבטה.
"זה.. מרגיש.. בסדר. אני חושב.." גמגמתי במעט לחץ, אני שונא לדבר על דברים כאלה. "הלוואי ואנשים היו אוהבים אותי כמו שהם אוהבים אותך.." היא אמרה, מסתכלת עליי לרגע ומתחילה להגביר את קצב צעדיה. "הם אוהבים! הרבה אנשים אוהבים אותך!" אמרתי, מנסה להגיע אליה. "הם לא. לפחות לא.. אהבה מהסוג *הזה*. אני לא מאשימה אותם כמובן.. אם הייתי מישהו אחר בחיים לא הייתי אוהבת את עצמי." היא אמרה, דמעות בעיניה, נעצרת במקומה, ומסתובבת אליי. "תפסיקי להמעיט בערך שלך! את הבנאדם הכי מדהים שאני מכיר, מבחינה פנימית וחיצונית! את יפה, חכמה, ויש לך אופי שכל אחד היה מת שיהיה לו. אני בטוח שעוד מעט תמצאי את האחד שלך, זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה!" אמרתי בקול רם (קצת יותר מדי רם), מסתכל בעיניה. ליה הרימה את מבטה אליי, רק אז הבחנתי במעט הדמעות שירדו מעיניה. "אל תבכי.." אמרתי בשקט, מתקרב אליה מעט, במטרה לחבק אותה. ואז, אחרי כמה שניות, מצאתי את עצמי בסיטואציה שאפילו לא יכולתי לדמיין את עצמי בה קודם לכן. ליה, הידידה הכי טובה שלי, שיודעת על היותי.. גיי, נישקה אותי. ולא, לא ברחתי או נלחצתי, פשוט עמדתי שם, עוצם את עיניי, מחשבות רבות רצות בראשי.
"..ליה.. אני.. אני.. הממ.. זאת אומרת את יודעת שאני.. הומ.. הומו…" גמגמתי בשקט, כששפתינו התנתקו. ליה לא אמרה כלום, ומבטה היה מופנה לרצפה. אחרי דקות אחדות (שעברו שבשתיקה מוחלטת), בלי שום התראה מוקדמת, ליה התחילה לרוץ לכיוון ביתה במהירות. "אני מצטערת… סלי.. סליחה.. אל תלך אחרי.. בבקשה.." היא קראה בקול חנוק בעודה רצה. הייתי בהלם מוחלט, לא יכולתי להפנים את מה שקרה. אולי.. אולי זאת הייתה סתם נשיקה ידידותית.. חשבתי לעצמי. אולי היא פשוט דמיינה מישהו אחר במקומי ואז.. ואז.. נישקה אותי.
אחרי עוד כמה דקות של השערות רבות, הטלפון שלי צלצל, וקטע את מחשבותיי. הייתי בטוח שזאת ליה, שהיא עומדת להסביר לי הכל אז עניתי במהירות, מוכן ומזומן לשמוע איזו מבין מההשערות שלי נכונה. "ליה!" קראתי בדאגה ובמעט לחץ ברגע שעניתי לשיחה. "עוד פעם אתה קורא לי ליה? לא נמאס לך?" קולו של המתבדח של זאק בקע מהטלפון. "ז..זאק.." גמגמתי. "היי.." הוספתי בשקט. הייתי די לחוץ כי לא דיברתי עם זאק מאז אותו יום בבריכה, והאמת שלא ממש הייתי מוכן לשיחה הזאת. "אני יודע שאתה כועס.. אבל רק רציתי שתדע שאני מצטער.. ממש מצטער.. אני לא רוצה שננתק קשר ונדבר פחות, אתה.. אתה חשוב לי." הוא אמר אחרי שתיקה ארוכה. לא היה לי מה להגיד, אז פשוט שתקתי. "בבקשה תפסיק לכעוס עליי, אני ממש ממש ממש מצטע.." "זה בסדר. אני לא כועס. אני סולח לך.." קטעתי אותו.
"אז.. האמת שרציתי לשאול אם.. אתה רוצה אולי לבוא איתי לבריכה היום?" הוא שאל בתקווה, אחרי עוד שתיקה קצרה. "אני לא יכול היום. יש לי היום פגישה עם פסיכולוג.." אמרתי, ממלמל בשקט את המשפט האחרון. "פסיכולוג? למה אתה צריך פסיכולוג? זה לא בגללי נכון?" הוא שאל, יכולתי לשמוע כי הוא די מודאג. "זה לא בגללך.. פשוט.. אמא שלי רוצה שאני אדבר עם מישהו על כל מה שעובר עליי. אני עובר דירה בעוד שבוע.. לבית של חבר של אמא שלי, והיא גם גילתה על כל מה שקרה עם המורה שלי.. אז היא מכריחה אותי ללכת לפסיכולוג." הסברתי. "אתה עובר דירה?! אבל כשהיינו בבריכה אמרת לי שלאמא שלך אין חבר, אז.. איך?" הוא שאל, מופתע. "היא הכירה אותו רק לפני שבוע וחצי. אני יודע שזה נשמע מוזר.. אבל זה סיפור די ארוך. תקשיב.. לא אכפת לך שאני אדבר איתך בפעם אחרת, נכון? אני פשוט ממהר הביתה ואני לא יכול גם לספר לך וגם ללכת.." שאלתי אותו. "כן.. ברור. נדבר בפעם אחרת.." הוא אמר באכזבה גלויה. "ביי.." אמרתי וניתקתי את השיחה.

יואו כמה פעמים אפשר לדפוק על הדלת?? מה הוא חירש או משהו?! חשבתי בכעס, דופק על הדלת בפעם החמישית בעודי מסתכל בכעס על השלט שהיה תלוי על הדלת: 'ג'ייקוב בקר- פסיכולוג קליני' היה כתוב על השלט באותיות גדולות ושחורות.
"פתוח!" שמעתי קול צועק מתוך הבית אחרי כמה שניות. סוף סוף! חשבתי לעצמי בתחושת הקלה, עוד דקה מחוץ לדלת הזאת והייתי שובר אותה מרוב עצבים.
———————————————————–
אני יודעת שאמרתי שהפרק הזה יתרכז בעיקר בפגישה עם הפסיכולוג אבל חשבתי על רעיון אחר לפרק, אז הפרק הבא יתרכז בפגישה עם הפסיכולוג.
ורק כי חשוב לי להבהיר- ליה ממש לא מאוהבת בדן, היא נישקה אותו מסיבה שתתגלה בהמשך.
בכל מקרה אני מאוד מקווה שאהבתם את הפרק, השקעתי בכתיבה ובניסוח הרבה מאוד זמן ומאמץ.
יש לי שתי שאלות שאני אשמח אם תענו עליהם: (הן נורא חשובות להמשך אז תודה למי שיענה!)
-מה אתם חושבים על דן, מבחינת האופי?
-ושאלה שממש חשוב לי אם תענו עליה: למה לדעתכם אמא של דן כל כך ממהרת לעבור לגור עם החבר החדש שלה?
תודה רבה למי שיגיב! וגם למי שקרא! אני אשתדל להעלות את הפרק הבא בקרוב.