המורה למתמטיקה- פרק 15. בבקשה תקראו :)

ישבתי בכיתה לבדי. טוב, כמעט לבדי, רק אדם אחד היה איתי. זה היה ג'ון, והוא שוב היה שיכור. "הייתי עושה את זה שוב." הוא לחש לי. "עושה מה?" לחשתי בחזרה. ג'ון התקרב אליי, עיניו הירוקות הביטו בי מקרוב ושמעתי את נשימותיו הכבדות ואת פעימות ליבו. הפה שלו היה ממש במרחק סנטימטר משלי. ואז הסתובבתי בפתאומיות והתחלתי לרוץ, רצתי הביתה. תוך פחות מדקה הייתי בבית, סוגר את דלת הכניסה אחריי. "אמא את בבית?" שאלתי בקול. "אמא?" שאלתי שוב. הלכתי לסלון והופתעתי לגלות שהסלון היה ריק לחלוטין, הוא היה ריק מרהיטים, או בעצם מכל דבר אחר. לפתע ראיתי פתק קטן על הרצפה. הרמתי אותו, והתחלתי לקרוא. 'דן, עברתי לגור עם החבר החדש שלי. פיניתי את הרהיטים מהחדר שלי, המטבח, והסלון, והשארתי לך את החדר שלך, האמבטיה, ושאר החדרים שלא חשובים לי. אני בטוחה שתסתדר בלעדיי. אוהבת, אמא.'. הסתכלתי על הבית הריק, דמעות היו בעיניי. לפתע, שמעתי צלצול טלפון. בהתחלה לא הבנתי מאיפה הגיע הצלצול, אבל כעבור כמה שניות הבחנתי בטלפון שהיה מונח על הרצפה הריקה במטבח. הצלצול לא פסק, ואני עמדתי שם, לא זז. כשהושמע הצלצול השמיני…..
פתחתי את עיניי בבהלה. זה היה רק חלום, חשבתי לעצמי בהקלה, משפשף את עיניי. לפתע שמתי לב שהטלפון שלי באמת מצלצל. הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה היא 4 לפנות בוקר. מי המטומטם שמתקשר אליי ב4 לפנות בוקר?? לקחתי את הטלפון ועניתי לשיחה. "הלו..?" שאלתי בישנוניות. "שלוווווום לך." שמעתי את קולו של ג'ון, הוא היה נשמע ממש שיכור, דיבורו היה כמעט ולא ברור. "ג'ון..? מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בעייפות. "אני יודע שמאוחר עכשיו.. אבל.. רק רציתי להגיד לך ש.. אני *כל* הזמן חושב עליך בזמן האחרון… נגיד.. אתמול בדקתי מבחנים ונחש מה..? חשבתי עלייך. ואתה מה אני הכי הכי אוהב? אני ממש.. ממש… אוהב לבהות בך. ואתה יודע מה החלום שלי..? החלום שלי הוא ל.." "טוב די! תפסיק להתקשר אליי, להתקרב אליי, או לדבר איתי! אני לא יודע מה חשבתי לעצמי שהתקרבתי אלייך בכלל אתמול בערב. אתה צריך טיפול דחוף!" צעקתי בעצבים וניתקתי את השיחה. הבנאדם הזה פשוט חולה נפש, הוא פשוט *לא נורמלי*!! איזה מין מורה מתקשר לתלמידים שלו באמצע הלילה?! בעצם, כשאני חושב על זה, איזה מין מורה בכלל אומר דברים כאלה לתלמידים שלו?? המחשבות על ג'ון פשוט סירבו לעזוב את ראשי. הייתי שקוע במחשבות עליו עד הבוקר, מה שאומר שבעצם חשבתי על ג'ון כל הלילה, גם בחלום, וגם אחרי שהתעוררתי, וזה כבר ממש מדאיג.

"דן!! דן חכה רגע! תעצור!!" קולה של ליה קרא מאחוריי. הסתובבתי, וליה עמדה מולי, מתנשפת. "היי." היא אמרה עם חיוך קטן. "היי." אמרתי ביובש. "איפה היית אתמול? לאן הלכת?" היא שאלה בדאגה. "מה אכפת לך? גם על זה את רוצה לדווח לאמא שלי?" שאלתי בעצבנות, והסתובבתי, ממשיך ללכת. "חכה רגע! תעצור!" היא תפסה בידי. "אני מצטערת.. סליחה." היא אמרה בעצב. "טוב." אמרתי, מסתובב שוב וממשיך ללכת. "נו תפסיק כבר!" היא אמרה, מושכת בידי ומובילה אותי אל מחוץ לבניין בית הספר.
"אני יודעת שאתה כועס, אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לספר לה. אתה התנהגת ממש מוזר בזמן האחרון, כל הזמן ממומר, מדוכא, לא הפסקת לחשוב ולדבר על מה שקרה. והבנתי שאם זה הגיע למצב שבו אני לא מצליחה להבין אותך, אולי אמא שלך תבין אותך ותעזור לך. אבל אני באמת מצטערת.. סליחה.." היא אמרה כשהגענו לפינתו הקבועה מאחורי חדר המוזיקה. "בסדר, בסדר, אני סולח. רק דבר אחד לא ברור לי, אם כבר סיפרת, למה אמרת שזה קרה עם המורה לאנגלית? למה שיקרת?" שאלתי. "פחדתי שאמא שלך תלך לבית ספר להתלונן על ג'ון ויפטרו אותו." היא הסבירה. "ומה רע בזה?" שאלתי בחוסר הבנה. "פחדתי שהוא יהיה עצבני בגלל שהלשנת עליו וכנקמה הוא יוציא אותך מהארון.. אבל אני לא בטוחה אם הוא באמת מסוגל לעשות את זה כי גם אתה יודע עליו, פשוט.. לא רציתי לקחת סיכון." היא אמרה. "לא חשבתי על זה.. " אמרתי בשקט. "מזל שיש אותך אחרי הכל." הוספתי בחיוך. ליה ניגשה אליי וחיבקה אותי. "למרות שאם לא היית מספרת ואמא שלי לא הייתה יודעת.." אמרתי בשקט. "אל תהרוס את הרגע הזה!" היא אמרה בקול רם, אולם בחיוך, מתנתקת ממני. "טוב בואי נלך, אנחנו כבר מאחרים לשיעור." אמרתי, ומיד התחלנו ללכת במהירות בחזרה לבניין, מדברים וצוחקים.

"איזה שיעור יש עכשיו?" שאלתי את ליה בסוף שיעור ספרות, בעודי מכניס את מחברת הספרות לתיקי. "מתמטיקה.." היא אמרה בשקט, בוחנת את מבטי. האמת, אין לי מושג איך ג'ון מתכוון להגיע היום, הרי בארבע לפנות בוקר הוא עוד היה ער, ושיכור לגמרי. "על מה אתה חושב?" ליה שאלה בחשדנות, לא מזיזה את מבטה ממני. "אל תדאגי אני לא מבריז. אני סתם.. מקווה שג'ון לא יבוא היום." אמרתי. לא סיפרתי לליה על מה שקרה עם ג'ון.. גם ככה היא יותר מדי דואגת לי עכשיו, ואני ממש לא צריך להוסיף לה עוד סיבות לדאגה.
כבר עברו עשרים דקות מהשיעור וג'ון עדיין לא היה נוכח בכיתה, מה שהפתיע את רוב התלמידים, כי ג'ון לא נהג לאחר. אחרי עוד חמש דקות של המתנה, דיבורים, ובעיקר בלאגן, נכנס מורה לכיתה, ולא, זה לא היה ג'ון. כצפוי ברגע שנכנס המורה המחליף קריאות כמו "איפה ג'ון?", "למה ג'ון לא הגיע?", "אתה מחליף אותו לתמיד?" נשמעו ברחבי הכיתה. "אני אד. ולא, אני לא מחליף את ג'ון לתמיד, הוא פשוט… חולה ולא יכל להגיע היום. אני פה רק כדי להשגיח עליכם בעשרים הדקות שנשארו מהשיעור." הוא אמר, אחרי שהקריאות ברחבי הכיתה פסקו.
חולה? באמת? תירוץ טוב הוא מצא לעצמו.. חשבתי לעצמי בחיוך.
———————————————–

אז זה היה הפרק, אני מקווה שאתם אוהבים אותו. הפרק הבא יתרכז בעיקר בפגישה של דן עם הפסיכולוג, אבל הולך להיות מעניין.
ולכל המגיבים אשמח אם תענו על שתי שאלות:
-מה אתם חושבים עד עכשיו על ג'ון?
-ואני יודעת שכבר שאלתי את השאלה הזאת, אבל הדמות שלו התפתחה קצת מאז.. מה אתם חושבים על זאק?
וכמובן שאשמח לביקורות, חוות דעת והשערות להמשך.
תודה לכל הקוראים והמגיבים :)