המורה למתמטיקה- פרק 11. בבקשה תקראו :)

שכבתי על המיטה, מנסה לעצור את הדמעות שלא הפסיקו לזלוג מעיניי. הטלפון שהיה מונח על השידה שליד מיטתי לא הפסיק לצלצל. חשבתי שזו ליה, אז העדפתי לא לענות לה. בפעם השביעית שהטלפון צלצל, נשברתי ועניתי. "ליה, תפסיקי להתקשר. אני רוצה להיות לבד." אמרתי מיד. "ליה? מי זאת ליה, חברה שלך? הייתי בטוח שאתה גיי." שמעתי קול מוכר אומר לי בלגלוג. "זאק?" שאלתי, מופתע. "מה שלום ידידי ההומו?" הוא שאל בחביבות. "בסדר.. מה שלום חברי הגיי?" שאלתי, מתעודד מעט. "שלומי מצויין כתמיד. אבל האמת היא שאני מתגעגע אלייך.. למה אתה לא בא יותר לבריכה?" הוא שאל. "אין זמן.. לימודים. אני משקיע השנה." עניתי. "רגע, ואיפה אתה עכשיו?" הוא שאל. "בבית, הברזתי." עניתי. "פשששש תשמע, איזה משקיען.. משקיען כמוך עוד לא ראיתי." הוא אמר בציניות. "אל תעצבן אותי עכשיו. גם ככה אין לי מצב רוח." אמרתי בעצבנות. "טוב יאללה, קום, תתארגן, ובוא לבריכה, ואני אשפר לך קצת את המצב רוח." הוא אמר. "אתה רציני?" שאלתי, מופתע מההצעה. "ברור שאני רציני. יאללה תתארגן ועוד עשרים דקות אני אוסף אותך." הוא אמר מהר. רציתי לענות אבל לפני שהספקתי, הוא ניתק.
קמתי מהמיטה, מנגב את מעט הדמעות שנשארו על פני והתחלתי להתארגן. קיוויתי שהבילוי עם זאק ישכיח ממני את הצרות וישפר לי את המצב רוח. בעודי מתארגן, נזכרתי בחוויות שחלקתי עם זאק במהלך הקיץ. כמו למשל, הפעם הראשונה שנפגשנו, בתחילת הקיץ, כשאמא שלי הכריחה אותי ללכת לשיעורי שחייה בבריכה. היא טענה שילד בגילי כבר צריך לדעת לשחות.. והיא די צדקה, אבל פשוט לא יכולתי להיכנס למים, זה הפחיד אותי, אז תמיד במקום ללכת לשיעורי שחייה הייתי יושב בשפת הבריכה, טובל את הרגליים במים במשך שעה, כדי שיהיה לי ריח של כלור, ואז יוצא מהבריכה וחוזר הביתה. בערך אחרי שבוע של "שיעורי שחייה", זאק נכנס לתמונה. ישבתי כהרגלי בשפת הבריכה ואז הרגשתי שתי ידיים דוחפות אותי, נפלתי למים, וכמובן שהתחלתי לצרוח ולקרוא לעזרה, אחרי שהוא הבין שאני רציני, ולא צוחק איתו, זאק קפץ למים בכדי "להציל" אותי. "איזה קרוע, מה יש לך? מילא הייתי דוחף אותך למים העמוקים.." הוא אמר לי, צוחק, בעודו מוציא אותי מהמים ונותן לי מגבת. "יש לי.. פחד ממים." עניתי לו. מאז אותו יום הייתי בא כל יום לבריכה, זאק היה מעביר לי שיעורי שחייה ועכשיו, אני כבר יודע לשחות. למרות שאם ידחפו אותי למים ככה שוב, אין ספק שאני אתחיל לצרוח ולהשתגע, זה פשוט לא בשליטתי.
כשסיימתי להתלבש ולארגן את התיק ירדתי למטה. הדלקתי את הטלוויזיה, לא ידעתי כמה זמן באמת יקח לזאק להגיע. כעבור עשר דקות, שמעתי דפיקה בדלת. "שלום לך ידידי ההומו, אתה מוכן?" הוא שאל אחרי שפתחתי את הדלת. "כן.. בוא נלך." אמרתי. אחרי שנכנסנו למכונית, שמתי לב שזאק בוהה בי. "עכשיו גם אתה?!" שאלתי אותו בעצבנות. "מה גם אני?" הוא שאל בחוסר הבנה. "בוהה בי! למה כולם תמיד בוהים בי?! זה מחרפן!!" כמעט צעקתי מרוב עצבים. "אני רואה שבאמת אין לך מצב רוח. ודרך אגב, אל תאשים אותנו, תאשים את ההורים שלך." הוא אמר, מתניע את המכונית. "מה ההורים שלי קשורים?!" שאלתי, מנסה להרגיע את עצמי. "הם נתנו לך את הפרצוף היפה שלך." הוא אמר. לא ידעתי אם הוא צוחק או לא, אבל גם אם הוא לא צוחק, אני לא יודע איך להגיב למחמאות, אז פשוט שתקתי, מתעלם מההערה שלו.

——————————
אני יודעת, זה פרק קצר, אבל הפרק הבא הולך להיות יותר ארוך, וגם יותר מעניין אני מקווה.
אני לא יודעת למה, אבל לא כל כך אהבתי את הפרק הזה, בכל מקרה, אני מקווה שאתם אוהבים אותו, כי הוא די הכרחי להמשך העלילה.
וכמובן שאני אשמח לתגובות, ביקורות, ולהשערות להמשך (כמו שכבר אמרתי, זה עוזר לי לא לכתוב דברים צפויים מדי.).
ושאלה קטנה שאשמח אם כולכם תענו עליה- מה אתם חושבים על זאק? מבחינת האופי?
לקח לי די הרבה זמן לפתח את הדמות שלו. בכל מקרה תודה לכל הקוראים והמגיבים :)