המורה הקוריאני שלי – פרק 19

ג'ונג צ'ה הביא את ג'יי הון לביתו והשכיב אותו למעלה בחדרו.
"אתה תהיה בסדר, נכון?" ג'ונג צ'ה הסתכל לעברו בדאגה.
"בטח שהוא יהיה בסדר.." חייכתי "הרי אני פה, אני ישמור עליו!" הסתכלתי על ג'ונג צ'ה בביטחון מוחלט "אל תדאג!"
ג'י הון חייך לעברי ולאחר מכן הסתכל על ג'ונג צ'ה "היי, ג'ונג צ'ה, אתה יכול לסדר לי משהיא יותר סקסית שתטפל בי??" הוא הסתכל עליו במבט מתחנן "אם אני יראה אותה כל היום, אני לחלוטין ישתגע!"
הסתכלתי על ג'יי הון במבט עצבני "טחח.." הסטתי את מבטי והדם מתחת לעורי בער מכעס.
ג'ונג צ'ה צחק בקולי קולות ולאחר מכן הסתכל חזרה על ג'יי הון "מגי חוזרת בעוד יומיים לניו יורק, חשבתי שתרצו לבלות את הזמן שנשאר ביחד."
"לא, לא, אני מעדיף שבחורה מושכת יותר תטפל בי.." ג'יי הון החזיק בידו של ג'ונג צ'ה וחייך אליו "זאת בקשה אחרונה של חולה אנוש.."
"חולה אנוש?" חייכתי אליו חיוך עצבני "היי, אתה אפילו לא קרוב להיות חולה אנוש!" התקדמתי לכיוון ג'ונג צ'ה "בוא איתי ג'ונג צ'ה, אני חושבת שהניתוח לא עשה לו טוב והוא איבד את טיפת השכל היחידה שנשארה לו." דחפתי את ג'ונג צ'ה קלות לכיוון היציאה מהחדר.
"היי, ג'ונג צ'ה! אל תקשיב לה!" ג'יי הון צעק לעבר ג'ונג צ'ה וזה הסתובב אליו וחייך "ג'יי הון, המטפלת הכי טובה שיכולתי למצוא לך היא מגי."
הסתכלתי על ג'ונג צ'ה והייתי מופתעת. האם הוא באמת חושב כך? או שזה היה רק כדי לרצות אותי ולהשתיק את ג'יי הון.
"טחח..כנראה שאין לי ברירה.." הוא נשכב חזרה על מיטתו באנחת אכזבה.
"כנראה שאין לי ברירה??" הסתובבתי לעברו בחטף והסתכלתי עליו עצבנית "נכון! אין לך ברירה!" הסתכלתי על פניו הכעוסות ולא יכולתי להסתיר את ההבעה הכעוסה שהתפרסה על פניי.
ירדתי עם ג'ונג צ'ה לכיוון מכוניתו והוא הסתובב אליי וחייך "אני מקווה שתסתדרו ביומיים הקרובים כיוון שאלו החוויות האחרונות שלכם יחד."
"אני לא הייתי בטוחה בזה כל כך!" הסתכלתי על ג'ונג צ'ה במבט מיואש "רציתי להגיד לך משהו..ג'ונג צ'ה.." השפלתי את מבטי והרגשתי מובכת כל כך.
"מה רצית להגיד לי מגי?" הוא הסתכל עלי בחיוך הזה שתמיד התנוסס על פניו ונראה שליו מתמיד.
"ובכן, אני רציתי.." הסתכלתי על עיניו הקטנות שפגשו את עיניי העצובות "פשוט רציתי להגיד שאני מצטערת ושאני מודה לך על שאתה דואג לאמא, תמשיך לדאוג לה גם כשלא אהיה כאן."
"מגי.." ג'ונג צ'ה הסתכל עליי במבט מיואש "אמא שלך היא הדבר היקר ביותר בחיי ומכיוון שאת הילדה שלה גם את הופכת להיות חשובה לי בדיוק כמוה. אני לעולם לא התכוונתי לגרום לך סבל, רק רציתי להיות מאושר לצד אמך היקרה."
"אני יודעת." חייכתי אליו "ולכן אני מעדיפה שאמא תישאר כאן. אני לא מסוגלת להישאר כאן יותר, פשוט כי אני מרגישה שזה לא המקום שאליו אני שייכת!"
"את יודעת מגי.." ג'ונג צ'ה פתח את דלת מכוניתו וחייך "את ממש דומה לאביך!" הוא נכנס לתוך הרכב ופתח את החלון באודו מסתכל לעברי "הוא היה אדם טוב, רצה בטובתה של אמך בדיוק כמוך גם אם הוא ידע שזה עלול לפגוע בו." הוא התניע את הרכב.
"ג'ונג צ'ה.." הסתכלתי עליו בעיניים דומעות וטון קולי רעד. ראיתי בעיניו שהוא מתכוון לכל מילה.
"את ילדה טובה מגי. אני מאחל לך שתצליחי במקום שאליו תלכי. "הוא חייך והחל לנסוע לכיוון ביתו.
כשנכנסתי חזרה לתוך הבית הרגשתי הרגשה משונה שאפפה אותי. ג'ונג צ'ה היה תמיד טוב כלפיי ואני תמיד הייתי עוינת כלפיו למרות שהוא לא עולל לי כל רע.
"מגיי…" שמעתי לפתע את קולו של ג'יי הון קורא לי מלמעלה "מגיי..אני לא מרגיש טוב.." הוא התנשם בכבדות.
עליתי לחדרו והסתכלתי עליו במבט כעוס "היי, חשבתי שאתה רוצה משהיא סקסית, לא?" הסטתי את מבטי הצידה בחטף ולאחר מכן חזרתי להסתכל על ג'יי הון בבהלה.
ג'יי הון שכב על מיטתו והיה ספוג בזיעה קרה. הוא התנשם בכבדות והחזיק את השמיכה שכיסתה אותו בחוזקה. גם עיניו היו עצומות בחוזקה והיה נראה כאילו הוא ממש סובל.
"היי, ג'יי הון.." התקרבתי אליו והנחתי את ידי על מצחו בטרה לבדוק את חום גופו "אלוהים!" הסתכלתי עליו והחוורתי "אתה בוער!" הסתכלתי על פניו המיוזעות בבהלה ורצתי מיד להביא לו כדור להורדת החום.
ישבתי לצידו עם קערה של מים קרים ומטלית לחה והנחתי אותה בכל פעם על מצחו כדי לקרר את חום גופו. בדקתי את מצחו כמה פעמים במהלך הלילה כדי לוודא שהחום באמת יורד.
הסתכלתי לעבר השעון שהיה מונח על השידה ליד מיטתו והשעון הראה שהשעה 2:00 לפנות בוקר.
בדקתי את מצחו פעם נוספת ונוכחתי לגלות כי החום ירד.
הסתכלתי על פניו וחייכתי. הוא היה נראה שליו ורגוע יותר ואני הייתי מרוצה מהעובדה שהצלחתי להוריד לו את החום במהלך כל הלילה.
בחנתי את עיניו העצומות ואת שפתיו הוורודות ולא יכולתי להסיר מהן את עיניי. לפתע חזר אליי הזיכרון של היום שג'יי הון סיפר לי עליו, אותו היום שהוא היה אמור לשמור עליי ושיחק איתי.
"מגי, תפסיקי!" ג'יי הון לקח ממני את המחברת שלו והסתכל עליי במבט עצבני "אוף, מה אני אמור לעשות עכשיו?" הוא חיבק את המחברת והחזיק אותה קרוב אליו.
"זה!" הצבעתי על המחברת וחייכתי אליו.
"לא!" הוא הסתכל עליי עצבני והתרחק ממני כמה שיכל.
"מחברת!" הסתכלתי עליו במבט עצוב והצבעתי על המחברת.
"מגי.." הוא הסתכל על פניי בבהלה והחל לחפש משהו אחר "הנה קחי.." הוא הביא לי את הקלמר הסגור שלו והמשיך להסתכל עליי במבט מבוהל.
התיישבתי על הרצפה ושיחקתי עם הקלמר שלו. לאחר מכן מצאתי על הרצפה עט אחד שלו שהיה פתוח וניסיתי להכניס אותו לתוך הפה שלי.
"מגי, לא!" הוא קפץ לעברי ולקח ממני את העט. אני בתגובה לכך התחלתי לבכות והוא נאנח וניסה להרגיע אותי "היי תסתכלי.." הוא הצביע על הספר שלו והושיב אותי על ידו באודו כורך את ידיו סביבי "את רואה את התרגילים האלה? בעוד כמה שנים, גם את תצטרכי ללמוד אותם.." הוא נאנח והסתכל על הספר באכזבה.
"זה!" חייכתי והצבעתי על המקום שג'יי הון הצביע אליו.
"כן, זה!" הוא חייך ונגע באצבע הקטנה שלי עם האצבע שלו "מגי, אני חייב ללמוד קצת. את יכולה לעזור לי?"
חייכתי אליו והמשכתי להסתכל על הספר. הנחתי את ראשי על בטנו ועצמתי את עיניי. הרגשתי את הבטן הקטנה שלו עולה ויורדת ואת האצבעות שלו שהחליקו על שערי.
הסתכלתי על ג'יי הון הישן והייתי המומה "אני לא נרדמתי באותו היום. אני העמדתי פנים שאני ישנה.." בחנתי את עיניו העצומות ואת חזהו שעלה וירד בקצב נשימותיו הסדירות וחייכתי "עכשיו אני לא יכולה לעשות את זה שוב, נכון?"
לקחתי את הקערה עם המים הקרים כדי להחזיר אותה לסלון וג'יי הון פתח את עיניו והחזיק את ידי "אל תלכי!" הוא הסתכל עליי במבט רציני וסירב לשחרר את ידי.
"אני הולכת להחזיר את זה למטבח, אני יחזור עוד מעט." הסתובבתי כדי לקום מהמיטה אבל ג'יי הון התרומם מעל המיטה "jebal .. gaji maseyo!" הוא התנשם בכבדות ונשמע פגיע "gaji ma!" הוא חזר על עצמו.
"ג'יי הון.." הסתובבתי לעברו והסתכלתי עליו בעיניים דומעות.
"אמרתי: 'אל תלכי!' " הוא הסתכל עליי במבט פגוע ומלא צער "בבקשה, אל תלכי!" הוא המשיך להתנשם בכבדות ולהסתכל עליי במבט הזה שגרם לי להרגיש צער רב.
"al-ass-eo" (פירוש: בסדר) חייכתי אליו והנחתי את הקערית עם המים חזרה על השידה שליד מיטתו.
"מה?" הוא צחקק לפתע "את יודעת לדבר קוריאנית?" הוא נשמע מופתע.
"למדתי קצת.." חייכתי אליו והתיישבת על מיטתו.
"למדת? מי לימד אותך?" הוא צחקק לעצמו.
"אם לא שמת לב אני מוקפת בקוריאנים. כולם מדברים את השפה הקוריאנית וכדי להתמצא, אתה צריך לדעת מילה או שתיים..למרות שגם זה לא מספיק." חייכתי לעברו והנחתי את ידי שוב על מצחו במטרה לראות שהחום ירד לחלוטין.
"היי.." הוא הוריד את ידי מעל מצחו " (נאן קאנצ'אנה) nan gwaenchanh-a " הוא היה רציני כשפנה אליי ומבטו חדר לתוך עיניי, לפתע עלה על שפתיו חיוך קטן שחשף את שיניו הלבנות "חשבתי שאמרת שאת מבינה קוריאנית. אמרתי שאני בסדר!" הוא המשיך להביט על פניי המבולבלות.
הסטתי את מבטי הצידה והסתכלתי לעבר הארון שניצב למול מיטתו. החדר היה חשוך, חוץ מהמנורה בחדרו שדלקה על השידה שניצבה בסמוך למיטתו , לכן המצב היה קצת מביך. כתוצאה מהמתח שנוצר באוויר אני הסתכלתי לכיוון הארון וסירבתי לסובב את ראשי לכיוונו והוא מצידו הסתכל גם כן לעבר הצד השני של החדר וסירב לסובב את ראשו לכיווני.
השתיקה ששררה בחדר הייתה מביכה כל כך וכל מה שיכולנו לשמוע היה רק את קול נשימותינו הכבדות. אף אחד מאיתנו לא יכל להוציא מילה מפיו, פשוט נאלמנו דום.
הטלפון של ג'יי הון צלצל לפתע ושבר את הדממה הממושכת ששררה בחדר. הוא הסתכל על הפלאפון למשך כמה שניות ולאחר מכן הקריב את הפלאפון לכיוון אוזנו.
הסתכלתי על ג'יי הון והוא פשוט הקשיב לבן אדם שדיבר אליו מהצד השני בדריכות רבה.
"jeon gwaenchanh-ayo! geogjeonghaji maseyo ! " (פירוש: אני בסדר..את לא צריכה לדאוג לי!) הוא כיווץ את מצחו ועצם את עיניו.
הסתכלתי על ג'יי הון ולא הבנתי מילה, אבל איכשהו הייתה לי הרגשה שהבן אדם שמדבר עם ג'יי הון מהצד השני היא הי ג'ין.
ג'יי הון הוריד את הטלפון ותפס את פניו.
"ג'יי הון.." החזקתי את ידי זו בזו והשפלתי את ראשי.
ג'יי הון נאנח והסתכל עלי בלי להגיד מילה.
"זאת הייתה הי ג'ין, נכון?" חייכתי בעצב והסתכלתי על אצבעותיי הארוכות.
"כן..היא בדרך לכאן." הוא אמר באנחת כאב.
"היא..בדרך?" הסתכלתי עליו מופתעת.
"כן." הוא נאנח שוב "היא ממש כועסת.." הוא השפיל את מבטו גם כן "היא כעסה על שלא ידעתי אותה שהייתי בבית חולים.."
"אבל לא יכולת לידע אותה, היית מחוסר הכרה, למה לא אמרת לה?"
"איך את יודעת שלא אמרתי לה?" הוא נראה מופתע ובחן את פניי כשחיוך קטן התפרס על שפתיו.
"כי לא דיברת הרבה, רק נראית..ממש עצוב." הסתכלתי על עיניו הקטנות והלב שלי פעם מהר כל כך.
" מגי.." הוא התיישר וחייך אליי "את יודעת, כשהיית קטנה וראית אותי עצוב לא אמרת מילה, רק חיבקת אותי." הוא הסתכל עליי בעיניו הקטנות והשבורות "את יכולה לעשות את זה שוב?" מבטו היה נעול על עיניי הגדולות ואני, שהרגשתי נבוכה משאלתו, פשוט הסתכלתי עליו מופתעת בלי יכולת לזוז, קפאתי במקומי.
ג'יי הון תפס בידי ומשך אותי לכיוונו. הוא כרך את ידו האחת סביב וראשי את ידו השנייה כרך סביב גבי.
"ג'יי הון.."ניסיתי להתנתק ממנו ולחזור חזרה למצב שהיינו בו לפני שמשך אותי לכיוונו אבל הוא רק קירב אותי אליו יותר.
"אל תגידי כלום. בואי נשאר ככה רק לכמה דקות.." הוא נאנח ועצם את עיניו חזק.
הסתכלתי לעבר שיערו החלק שניצב ממש קרוב לפניי ושאפתי לתוכי את הריח שלו.
ג'יי הון היה הגבר היחידי שהצליח לשגע אותי ויחד עם זאת לגרום לי להרגיש הכי בטוחה לצידו.
החיבוק שלו היה הדבר הכי מרגיע במצבים קשים. הוא עטף אותי וסירב לשחרר אותי.
אני לא יודעת למה, אבל איתו תמיד הרגשתי מוגנת.
"ג'יי הון.." אמרתי בהיסוס בעודי משעינה את ראשי על כתפו.
"מממ..?" הוא ענה בלחש ורק חיכה שאמשיך לדבר.
"למה לא הסגרת אותי בפני האנשים האלו והסתכנת באפשרות שאולי אתה יכול למות?" התנשמתי בכבדות ורק מהמחשבה על כך נתקפתי בפחד.
"כי..ידעתי מי הבחור שחיפש אותך! וידעתי שאולי את יכולה למות ולא הייתי מסוגל לשאת את המחשבה הזאת. לכן העדפתי שזה יהיה אני ולא את." הוא שיחרר את אחיזתו ממני והסתכל על עיניי בעצב רב.
"למה הרגשת ככה?" נחנקתי. הכאב הזה חזר בכל פעם שהסתכלתי על ג'יי הון וידעתי שהוא לעולם לא יהיה שלי.
ג'יי הון השפיל את מבטו וכיווץ את מצחו בעצבנות בלי לומר מילה.
אני נאנחתי וניסיתי להסדיר את קצב פעימות ליבי שהלמו במהירות בלתי הגיונית.
"אני חושבת שאתה מרגיש טוב יותר, אז, אני יחזור לחדרי. במידה ותצטרך משהו, אתה יודע איפה למצוא אותי." קמתי מעל מיטתו של ג'יי הון ולא חיכיתי לתגובה שלו, רציתי לצאת מהחדר מהר ככל האפשר.
סגרתי את דלת חדרו של ג'יי הון מאחוריי והחזקתי את החזה שלי שעלה וירד בקצב אחיד.
הרגשתי צורך עז כל כך להיכנס בחזרה פנימה ולספר לו מה אני מרגישה, אבל פחדתי לדעת שג'יי הון לא מרגיש כמוני. אולי בכלל לא איכפת לו? ואולי הוא פשוט דואג כי הוא מרגיש מחויבות לג'ונג צ'ה שמשחק כרגע בתפקיד אבא שלי?
נכנסתי לחדרי והסתכלתי עליו בעצב. מי היה מאמין שאסתכל על החדר וארגיש געגוע למקום הזה למרות שעדיין לא עזבתי.
להגיע לקוריאה היה הדבר האחרון שרציתי שיקרה ועכשיו, עכשיו הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לעזוב את קוריאה, ובעיקר, לעזוב את ג'יי הון.
הי ג'ין הגיעה כמה דקות לאחר שנכנסתי לחדרי. שמעתי את הויכוח ביניהם ויצאתי שוב לכיוון חדרו, אבל התחרטתי על כך בשנייה שפתחתי את דלת חדרו.
שניהם עמדו זה מול זו והי ג'ין תפסה את פניו של ג'יי הון והצמידה את שפתיו לשפתיה.
השפלתי את מבטי והרגשתי צביטה גדולה כל כך בפנים.
ג'יי הון פקח את עיניו תוך כדי הנשיקה שלהם והסתכל על מבטי השבור. הוא ניתק את עצמו מהי ג'ין והתנשם בכבדות "מגי!" הוא אמר בבהלה.
הרמתי את ראשי לכיוונם בבהלה.
"זה לא.." הוא הסתכל עליי בצער.
"הי ג'ין.." חייכתי אליהם "אז את כאן? מתי הגעת?" אמרתי כשחיוך ענקי מרוח על פניי.
"לפני זמן מה, למה?" היא בחנה אותי והחזיקה את ג'יי הון.
"את מתכוננת להישאר?" לא העזתי להסתכל על פניו של ג'יי הון מהחשש שאשבר ולכן מיקדתי את מבטי היישר לכיוונה של הי ג'ין.
"כן. כנראה אשאר לישון כאן ואטפל בו!" היא הניחה את ראשה על חזהו ואני השפלתי את מבטי שנית "למה? זה מפריע לך?" היא חייכה ברשעות והתגרתה בי.
"קים הי ג'ין!" ג'יי הון הסתכל עליה בכעס ולאחר מכן התקרב לכיווני "מגי, זה לא.." הוא החליק את אצבעותיו דרך שיערו ונראה אובד עצות.
"ג'יי הון, אתה לא צריך להסביר לי כלום!" עדיין נשארתי עם ראשי מושפל, פשוט לא יכולתי להסתכל לעברו.
"מגי.." הוא הסתכל עליי וכיווץ את פניו בעצב.
"תשכח מזה! הארוסה שלך מחכה לך.." אמרתי באודי מסתובבת לעבר המדרגות ומתקדמת לכיוון היציאה.
"לאן את הולכת?" הוא צעק לעברי מהקומה העליונה.
"תדאג לעצמך ותנוח ואל תחכה לי הלילה.." הסתכלתי עליו במבט מיואש.
"מגיי!!!!" הוא צעק לעברי ואילו אני פניתי ליציאה וסגרתי אחרי את הדלת.
ג'יי הון לא הפסיק לצלצל אליי אחרי שיצאתי מהבית, אבל לא הייתי מסוגלת לענות לו. העדפתי לא לדבר איתו באותו הרגע, אולי בגלל הדמעות שהציפו את עיניי.
חשבתי לאן אלך עכשיו בשעה כזאת מאוחרת? היה כל כך קר וחשוך ולמרות זאת הרחובות בסיאול היו הומי אדם. חשבתי ללכת לארי וליסה אבל הייתי בטוחה שהן כבר ישנות. ג'ייק לא רצה איתי שום קשר יותר והבן אדם היחידי שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע היה ג'ון צ'אן.
"הלו?" ג'ון צ'אן ענה לטלפון שלו בטון ישנוני במקצת.
לא יכולתי לדבר רק ניגבתי את הדמעות והתנשמתי בכבדות.
"מגי?? מה קרה??" טון דיבורו השתנה במהירות והוא נשמע מודאג לפתע.
"ג'..ון צ'א..ן.." דיברתי תוך כדי שאני מנסה להירגע אבל הדמעות רק זרמו להם מעיניי ולא יכולתי להפסיק אותן.
"איפה את?" הוא דיבר אליי ברוך ויכולתי לשמוע שהוא קם מהמיטה והתחיל להתארגן כדי לאסוף אותי.
"אני בחוץ.." ניגבתי את הדמעות "יצאתי מהבית של ג'יי הון לפני 10 דק'. אני יושבת בתחנת אוטובוס קרובה לבית שלו.."
"אוקיי! אל תזוזי משם, אני בדרך!" הוא ניתק את השיחה ויצא במהרה לאסוף אותי.
הסתכלתי מסביב על העצים הגבוהים שניצבו למולי ועל הכביש שהיה מלא במכוניות שנסעו הלוך ושוב וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה ג'יי הון.
"מגי…את פשוט טיפשה!" הסתכלתי על השמיים האפורים שדמו להרגשה האפלולית שהרגשתי ונלחמתי ככל יכולתי בדמעות ובעצב שאפף אותי.
"שלום לך, גברת וייס!" ג'ון צ'אן עצר את האופנוע שלו בדיוק למולי והסתכל עליי מבעד לקסדה שלו.
חייכתי חיוך מהול בעצב וניגבתי את שרידי הדמעות שנשארו על פניי.
ג'ון צ'אן הגיש לי קסדה כדי שאשים על ראשי ולאחר מכן עליתי את האופנוע שלי והוא לקח אותי לביתו.
הבית של ג'ון צ'אן היה יחסית קרוב ולכן הגענו לביתו במהירות.
הוא החנה את האופנוע בחזית ביתו והוריד את הקסדה מעל ראשו. אני נשארתי לשבת על האופנוע ושקעתי במחשבות. למה היה לי כל כך קשה לראות את זה? זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. וחוץ מזה היא הארוסה שלו וככה זה אמור להיות.
"את מתכוונת להישאר על האופנוע?" ג'ון צ'אן חייך אליי את חיוכו המתוק והגיש לי את ידו כדי לעזור לי לרדת.
ירדתי מעל האופנוע והוא התקדם לכיוון הכניסה של הבניין מבלי לומר מילה.
כשנכנסתי לתוך הבניין נוכחתי לגלות שהוא לא כל כך מפואר, להיפך, הוא היה ממש פשוט. אפילו מעלית לא הייתה שם.
עליתי אחרי ג'ון צ'אן במעלה המדרגות והוא פתח לי את דלת ביתו "אני יודע שהתרגלת למשהו אחר, אבל כרגע זה מה שיש לי להציע.." הוא נראה נבוך במקצת ולאחר מכן סימן לי בידו להיכנס.
נכנסתי לביתו הקטן של ג'ון צ'אן והסתכלתי על הספה הקטנה והלבנה שניצבה שם. הייתה שם גם טלוויזיה קטנה ושולחן קטן וחום. ארון ספרים ענקי ניצב ממש ליד הטלוויזיה והחלון השקיף על העיר.
נכנסתי לחדרו של ג'ון צ'אן והייתה שם שמיכה פרוסה על הרצפה ועליה כרית, ארון בגדים קטן ומחשב וליד חדר השינה שלו ניצב חדר שבו היו רק כלי נגינה: גיטרה, פסנתר ומערכת הגברה.
המטבח היה קטן גם כן, אבל אהבתי את החמימות שהייתה בביתו.
"סליחה.." השפלתי את ראשי ואמרתי באנחת כאב "סליחה שהטרדתי אותך בשעה הזאת, פשוט לא ידעתי לאן ללכת." הדמעות שוב הציפו את עייני.
"מגי.." ג'ון צ'אן התקרב אליי ונראה מבוהל לנוכח הדמעות.
"אל תדאג" ניגבתי את הדמעות מעיניי וחייכתי.
"לא הטרדת אותי! אני שמח שהתקשרת ולא נשארת כך ברחוב!" הוא ניגב את הדמעות מעיניי "בואי איתי." הוא תפס אותי בידו ולקח אותי אחריו לכיוון המטבח.
"מה אתה עושה?" הסתכלתי עליו בתמיהה.
הוא הוריד כוס קטנה ויצק לתוכה מים רותחים עם תמצית של תה "זה תה מרגיע, תשתי אותו וכך תירגעי ותתחממי קצת. אני בינתיים ילך לסדר לך את המיטה..כלומר, זה יהיה בסדר מצידך לישון..ככה?"
"על השמיכה?"
"אם זה לא נוח..את יכולה לישון על הספה, מה את מעדיפה?" הוא הסתכל עליי במבט נבוך, ידעתי שלא קל לו במצב הזה.
"אין לי בעיה, אני רוצה שתישן איפה שנוח לך לישון."
"אני יירדם בכל מקום! השאלה היא אם לך יהיה נוח..אוףף..זה כל כך מעצבן!" הוא העביר את ידו דרך שיערותיו ונראה מתוסכל.
"אני יישן על הספה, אל תדאג!" חייכתי אליו והמשכתי לשתות.
ג'ון צ'אן סידר לי כרית ושמיכה על הספה "את בטוחה שיהיה לך נוח כאן?" הוא עדיין נראה לא בנוח מהסידור הזה.
"אני בטוחה!" חייכתי אליו והתקדמתי לעברו "תודה ג'ון צ'אן."