המורה הקוריאני שלי – פרק 11 – חלק ה'

אמא הייתה עם דמעות בעיניה וקמה לעברי ממררת בבכי "מגיי!!" היא חיבקה אותי חזק כל כך ובכתה על כתפי.
"אמא.." חיבקתי אותה גם אני בזמן שאני מסתכלת על כל הפרצופים הכועסים שהסתכלו עליי בחזרה.
ג'יי הון דיבר עם השוטר והבנתי שהמשטרה הייתה כדי לאתר אותי. הוא לחץ את ידו של השוטר וזה חזר חזרה לניידת.
"את בסדר??" אמא ליטפה את פניי והסתכלה עליי בעיניה הדומעות, היא רעדה כשהחזיקה את פניי.
"אמא.." הורדתי את ידיה מפניי והסתכלתי עליה עצבנית "באמת חשבת שקרה לי משהו?" חייכתי והחזקתי אותה בשתי ידיי "אל לא מכירה את הבת שלך ויודעת שהיא מספיק חזקה?" חיבקתי אותה וליטפתי את שיערה "תירגעי, הכל בסדר!"
"הכל בסדר??? הכל נראה לך בסדר???" ג'יי הון צרח לפתע והסתכל עליי במבט עצבני.
"ג'יי הון.." הי ג'ין הניחה את ידה על כתיפו במטרה להרגיע אותו וזה ניער אותה מעליו "תעזבי!!" הוא צרח עלייה והסתכל עליי במבט עצבני מתמיד "יש לך מושג מה עשית??? כמה אנשים הדאגת???" הוא נעמד קרוב אליי ואל אימי ולא הפסיק לצרוח.
"האנשים היחידים שאני צריכה להסביר להם את הדברים הם אמא שלי, ארי וליסה!" הסתכלתי עליו עצבנית גם אני "אני מאמינה שלא דאגת לי בכלל, נכון?" חייכתי אליו כמנצחת ועדיין החזקתי את אימי בזרועותיי "בואו לחדר, אני יסביר הכל." הסתכלתי על ארי וליסה והן קמו מהספה והתקדמו לחדרי. אחזתי בידה של אימי וחייכתי אליה "בואי אמא, נעלה למעלה." הובלתי אותה אחריי והיא הסתכלה עליי במבט מאושר, זאת הפעם הראשונה שדיברתי אליה בנועם ולא בחוצפה מאז שהחליטה על המעבר לקוריאה.
ג'ונג צ'ה נפל על הספה באנחת הקלה, ג'ייק הסתכל עלינו במבט שבור כשעלינו למעלה וג'יי הון נשאר ליד הדלת והשפיל את ראשו בעצבנות.
"ג'ייק, בייב.." ג'סיקה ליטפה את פניו של ג'ייק וניסתה להרגיע אותו.
"ג'סיקה, תעזבי אותי.." הוא הוריד את ידיה מפניו והסתכל עליה עצבנית "את לא מבינה..הא? אף אחד מכם לא מבין מה היא מרגישה!" הוא שפשף את פניו והוא וג'יי הון החליפו ביניהם מבטים כועסים.
"ג'ייק, אני מרגישה מצויין.." ירדתי מלמעלה כדי להביא לאמא מים, היה לה קשה להירגע מהתקף הבכי שתקף אותה.
"מגי.." הוא הסתכל עלי במבט שבור ואני החזרתי לו חיוך ענקי. הסתכלתי על כל האנשים שישבו בסלון והסתכלו עליי עדיין במבטים כעוסים "תפסיקו לבהות בי כך, אני באמת בסדר." מזגתי את המים לתוך הכוס.
"לא איכפת לך מאף אחד חוץ מעצמך הא.." ג'יי הון סינן מבעד לשפתיו.
הנחתי את הכוס שלי בכעס על השיש והסתובבתי לעברו "ג'יי הון, אין לך מושג כמה איכפת לי מהאנשים שחשובים לי. מהאנשים שלא איכפת להם ממני, למה שלי יהיה איכפת מהם?"
"מאיפה את יודעת למי איכפת ממך ולמי לאא???" הוא הרים את קולו שוב והסתכל עליי במבטו הזועף.
"כי למי שאיכפת ממני דואג להראות לי את זה.." הסתכלתי על ג'ייק ולאחר מכן שוב על ג'יי הון "ולמי של איכפת," לקחתי את הכוס וחייכתי לג'יי הון "פשוט דואג לעצבן אותי רוב הזמן." התקדמתי לכיוון החדר בלי להסתכל לאחור ולהקשיב לדבריו יותר.
נכנסתי לחדר והגשתי לאמא את כוס המים. הסתכלתי עליה בחיוך וניגבתי את הדמעות מעיניה "תפסיקי לבכות, אני בסדר!"
הסתכלתי על ארי וליסה שנראו כעוסות גם הן אבל לא העזו לדבר "מה?" הסתכלתי על שלושתם ונאנחתי "תגידו לי מה שאתן רוצות להגיד.."
"הבעיה היא שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.." אריאלה השפילה את ראשה.
"מה קרה מגי, למה ברחת?" אמא אמרה מבעד לקולה הרועד לאחר שלגמה מהמים.
"אמא, את מכירה אותי. בדרך כלל כשאני צריכה זמן לעצמי הייתי יוצאת וחוזרת אחרי כמה שעות. פשוט הייתי צריכה לסדר את המחשבות שלי וקצת זמן לעצמי." חייכתי אליה "אני לא מבינה גם אתכן בנות, הרי אתן מכירות אותי, בדרך כלל כשאני מרגישה חנוקה אני נעלמת לכמה שעות ואז חוזרת חדשה." חייכתי אליהן וקמתי על רגליי "השמלה המעצבנת הזאת!" ניסיתי לסדר אותה והן התחילו לצחוק כשראו את נעלי הספורט מאחורי השמלה האלגנטית שלי.
ישבנו למעלה שלושתנו וצחקנו. נזכרנו בזיכרונות ישנים של ארי וליסה ושלי מהגן.
"האמת שתמיד היית משוגעת.." ליסה צחקקה והסתכלה על אמא שלי "אני מצטערת, מארלן, אבל הילדה שלך באמת משוגעת!" היא חייכה אליי ואני החזרתי לה חיוך.
"אני יודעת! אני מכירה אותה כבר 20 שנה." אמא חייכה אליי ונראה היה שהיא נרגעה קצת.