המדריך לערפד המתחיל – פרק 5

זוכרים איזה שיעור אנחנו? נכון, התנהגות במצבי לחץ.
על זה בדיוק אני מדבר.
לכל אלא ששכחו כבר מה קרה בפרק הקודם בואו נרענן לכם את הזיכרון.
אני ומייגן נכנסנו לחדר שלה כי היא רצתה לקחת משם את המטען.
רצתה.
בעבר… כי מה שכרגע קורה זה שהיא צווחת כשמישהו קופץ לכיווננו.
הרפלקס הראשוני שיש לבני אדם לעשות זה לצרוח. (- מה שמייגן כרגע עושה וקורעת לי את עור-התוף בדרך.)
אבל הרפלקס של הערפדים הוא שונה.
שלנו מסתכם בזה שאנחנו פשוט מוציאים את השיניים שלנו.
אז למי שלא הבין זה מה שאני בטעות עשיתי.
"מייגן! תרגעי זה רק אני!" שמעתי קול מוכר ותהיתי מעט.
"ברוק?!" היא חייכה לפתע בהקלה.
"הבהלת אותי!" היא קפצה עליו בחיבוק.
הבנתי שזאת השניה שאני אמור להכניס את השיניים חזרה וקיוותי שאף אחד לא ראה אותי.
אבל טעיתי.
ברוק ראה אותי, והוא לא הפסיק להתבונן בי בהלם.
"הכל בסדר ברוק?" מייגן שאלה כשהרפתה את החיבוק והתבוננה בפניו המפוחדות.
"אתה… מה..?" הוא ניסה לדבר אבל זה לא הצליח לו.
"הכל בסדר ברוק?"
"השיניים שלו… והפנים שלו… הוא…"
'שיט' חשבתי לעצמי כששיחקתי את עצמי כאילו אני לא מבין על מה הוא מדבר.
"ברוק תרגע! קוראים לו פיטר. אנחנו עובדים על התיק של הרצח בבקתה." כנראה שזה קטע את מה שהוא רצה להגיד בגלל מה שמייגן אמרה.
"באמת? אז אם 'עובדים' למה הוא בא לכאן?!"
"בגלל שנגמרה לי הסוללה בפלאפון"
"ו…?"
"והייתי חייבת להראות לפיטר את הגופה"
"אוקיי, מאמי." הוא נירגע ותפס את מותניה כשחיבק אותה אליו.
"ועכשיו, מה אתה עושה פה?!" היא חייכה.
"רציתי לראות אותך…"
"איכ…" מלמלתי לעצמי בשקט כשהסתובבתי משם לכיוון המסדרון.
"באמת?" היא נמסה.
"ורציתי לוודא שאת באה איתי לנשף בשבוע הבא."
"ברור בובי… אז עם מי אני ילך?"
"פוקי, אני מבטיח לך שיהיה לנו כיף."
שמעתי אותם מתנשקים ואז משהו קטע אותם.
צלצול של פלאפון.
"זה שלי, סליחה." אמרתי והלכתי משם.
הסתכלתי על הצג.
-ג'ון הסקסית מתקשרת ;P –
אף פעם לא הבנתי מה הקטע שלה עם זה אבל כל עוד זה לא הפריע לי זה לא היה אכפת לי.
"הלו?"
"פיטר! איך מתקדמת החקירה?"
"לא טוב, ה'פוקי' של מייגן הגיע וכמעט הוציא לי את הניבים מהמקום."
"למייגן יש כלב?!"
"לא! החבר שלה פה והוא ראה אותי בשיניים פעורות."
"למה לעזאזל חשפת את הניבים שלך?!"
"הוא הבהיל אותנו! מה כבר יכולתי לעשות!?"
"אתה צודק… טוב, מייגן ראתה אותך?"
"לא.היא פשוט לא הפסיקה לצרוח."
"בנות תמותה.. אף פעם לא חיבבתי אותן.."
"גם אני לא."
"בקיצור, אם רק הוא ראה את זה אז זה בסדר… כי גם ככה אף אחד לא יאמין לו."
"את חושבת?"
"אני בטוחה."
"אוקיי, למה התקשרת?"
"מה זה החקירה הזאת?! אסור לי לשאול אותך מדי פעם מה קורה?!"
"ג'ון, באמת"
"אוקיי, אז יש לי את החברה הזאת, ויקי, שיש לה חבר שיש לו ידיד טוב שמכיר את הבן של ג'ון וויליארד"
"מגניב, מי זה?"
"ג'ון וויליארד הוא האקס של הנרצחת."
"את יודעת איך אני יכול להשיג אותו?"
"מצטערת, לעוד פרטים תצטרך לבוא לבקר אותי."
"ג'ון, את בחיים לא דיברת איתי ופתאום אני בא אלייך הביתה פעמיים ביום אחד?! את הורגת אותי."
"איזה מזל שאנחנו בני אלמוות,הא?"
צחקתי וניתקתי את השיחה.
פניתי חזרה לחדר של מייגן שם הם המשיכו להתנשק בלהט.
"מייגן, אני חייב ללכת, אז נדבר…" עשיתי סיבוב של 180 מעלות ויצאתי מהחדר.
"לא! רגע! עוד לא בדקנו את הגופה!" היא צעקה אליי כשהשתחררה מאחיזתו של ברוק ורצה אליי.
"לא נורא, נבדוק אותה בהזדמנות אחרת."
"אבל זה לא חלק מהעסקה."
"אין לנו בכלל עסקה"
"מה?!" היא נדהמה.
"הלכתי לג'ון"
"חכה! עצור! אל תלך!"
"ביי"
לפתע הרגשתי מישהו אוחז לי בשרוול.
הסתובבתי וזאת הייתה מייגן.
"אני באה איתך."
"מה!?" " מה?!" אני וברוק נדהמנו ביחד.
"פוקי, למה את רוצה ללכת איתו?!"
"אני חייבת להמשיך את החקירה."
"זה בסדר, נמשיך את החקירה פעם אחרת." אמרתי לה וניסיתי ללכת אבל היא לא שחררה לי את היד.
"לא! צריך להמשיך אותה עכשיו! תתניע את האוטו אני לוקחת מעיל ובאה."
"רג-" התחלתי אבל היא כבר רצה משם לארון שלה ולא הקשיבה לא לי ולא לברוק בעכשיו נעץ בי מבט.
"תשמור על הידיים שלך פיטר פן כי אם אני ישמע שקרה משהו הכי קטן ביניכם אני נישבע לך שאני ירד לשורש העניין של השיניים ההם ואתה תסבול כל החיים שלך כשבמותך אתה תצרח את שמי" הוא אמר לבסוף במבט כעוס.
——————- חוק מס' 9: אף פעם אל תענה לבן תמותה כשהוא במצב רגזני————-
לא עניתי לו וירדתי למכונית שלי במהירות.
כשהגעתי לדלת של המכונית שלי מייגן כבר רצה לצד השני שליד הנהג ונכנסה בדיוק באותו זמן איתי.
נסענו לבית של ג'ון כשמייגן לא מפסיקה לדבר ולהראות לי מדי פעם את התמונות שהיא צילמה.
אבל ידעתי שהתמונות לא מספיקות בשביל לראות את הכל.
אני צריך לראות את הגופה מקרוב.
אז החלטתי בראשי שאני ילך לאד.
אד הוא עובד של בית החולים וושינגטון והוא אחראי על שמירת הגופות וטיפולם עד לקבורה.
וממנו אני גם קונה את הדם שאני רוצה.
כן,כן.. אני לא קניבל מפלצתי כמו שחשבתם…
אני פשוט קונה את הדם של אנשים מתים.
אז כשאני ילך מחר לאד אני יסביר לכם איך הכול עובד.
"… אז אני חושבת שהיא בעצם התאבדה ואז הפלילה את אבא שלה." שמעתי את מייגן מסכמת לידי.
"תיאוריה מקסימה בהחלט." אמרתי לה ביובש כשפניתי לרחוב של ג'ון ונעצרתי מול הבית שלה.
"באמת? אתה באמת חושב שזה יכול להיות!?" היא התרגשה כשכיביתי את המנוע של האוטו.
"ממש לא… אבא שלה אהב את הבת שלו והיא אהבה אותו, חוץ מזה לא היו תסמיני התאבדות עלייה, אלא אם כן היא חתכה לעצמה את הגרון ואז נשארה מספיק זמן בחיים כדי לעשות לעצמה לעשות שניי חורים בצוואר בצורה יפה כ"כ ומדויקת שלא מפלילה אף אחד ובמיוחד לא את אבא שלה."
"אז זה לא נכון…" היא אמרה כשיצאנו מהמכונית.
"לא."
הגענו לשער של ג'ון והוא היה פתוח.
עלינו במדרגות ופתחתי את הדלת בזהירות.
"פיטר, תיכנס! אני רק מוזגת לנו משהו לשתות ואני באה." שמעתי את ג'ון מהמטבח.
'שיט! אם מייגן תראה שג'ון מביאה נוזל אדום לשתייה זה יעורר בה שאלות לא רצויות.'
"זה בסדר! אני לא צמא!" צעקתי לה חזרה.
"אל תהיה ביישן! הדם שלי זה הדם שלך! תרגיש כמו בבית! האמת שאני חושבת להזמין עוד מקפיא כדי שתוכל לישון אצלי היום. מה אתה אומר?!" היא המשיכה בדבריה מהמטבח.
הסתכלתי על מייגן והיא הייתה פעורת פה.
"אני יכול להסביר." התחלתי להגיד למייגן אבל ג'ון כבר הגיעה מהמטבח.
"אני יודעת שזה נראה לך קצת מוזר פתאום לגור איתי אבל-" היא קטעה את עצמה כשראתה את מייגן.
"מה זה? הבאת חטיף?.." היא שאלה.
הרחתי אלכוהול דמי נודף מכיוונה של ג'ון.
"ג'ון, את שתית?" שאלתי אותה בזהירות כשאני נעמד בינה לבין מייגן.
"קצת… את כל הבקבוק…" היא חייכה והתנדנדה מעט.
"זוז! תן לי לטעום קצת…" היא דחפה אותי הצידה כדי להגיע למייגן. (הערה: דחיפה של ערפד בגיל של ג'ון היא דחיפה מאוד חזקה… אז כך שאני פשוט עפתי הצידה והוטחתי בספה.)
'שיט! אני חייב לעשות משהו ומהר!'

ההמשך יבוא….