המדריך לערפד המתחיל – פרק 4

"טוב, אז מה הצעד הבא?" היא שאלה לבסוף.
"זירת הפשע."
***** ***** ***** ***** *****
זירת הפשע הייתה בבקתה שליוויתי אליה את מייגן מוקדם יותר.
הבקתה הייתה אחת מהבקתות האלא שמכניסים אליה סוסים ופרות וחזירים וכל זה (דומה קצת לאסם)
לא היה לי עבר נעים עם בקתות.
לפני שהייתי ערפד, בגיל חמש בערך, ברחתי מהבית.
פשוט ברחתי מהכפר שלי והבקתה הראשונה שראיתי נכנסתי אליה.
הסיבה ממש לא חשובה כאן, אבל נראה לי שזה היה מכוון מלמעלה.
בגלל שהאנשים שהבקתה הייתה בבעלותם היו ערפדים.
כמו שאתם כבר בטח יודעים, ערפדים לא יכולים לעשות ילדים.
אז הם רצו אותי.
כנראה שעניים הכחולות שלי פשוט קרצו להם באיזה שהיא דרך והם לא הרפו ממני.
מה שכן, הם חיכו כמה שנים כדי שאהיה גדול מספיק.
אתם יודעים, גדול מספיק בשביל לחיות חיי ערפד נורמלי.
אז תמיד שנאתי בקתות.
אם הבנתם את זה בואו נמשיך…
זירת הפשע הייתה ריקה משוטרים אבל לא מבני אדם.
למעשה כולם כבר הלכו אבל כשנכנסתי כבר הרחתי אותה.
"ג'ון תצאי מהמחבוא…" אמרתי באדישות.
היא יצאה עם חיוך.
"איך ידעת שאני פה?"
"תחושת בטן."
"אז כבר חשבת על ההצעה שלי?"
"חשבתי שקבעת עובדה."
"לא נכון! אני לא כזאת שתלטנית!"
הלכתי למקום בו הגופה הייתה וניסיתי להתרכז בריח.
כשתהיו ערפדים יהיה לכם את חוש הריח המפותח ביותר ובכך תצליחו לשחזר לעצמכם בראש מה קרה שם והכל רק לפי ריח.
"אז אתה רוצה שנחקור את המקרה הזה ביחד?" היא קטעה את מחשבותיי.
"מה יצא לי מזה?" שאלתי כשהתרוממתי חזרה.
"שתישאר מחוץ לכלא."
"למה שאני אכנס לכלא?"
"כי אתה במקום פרטי של משטרה" היא ניסתה לסחוט את זה ממני וכמובן שלא יכולתי לתת לה את מה שהיא מבקשת בלי קרב.
"טכנית, גם את במקום פרטי של משטרה."
"כן, אבל אני יכולה להוציא לשנינו אישור שנוכל להיות כאן ולא רק כאן… אלא בכל מקום שרק תחשוב עליו…"
"אז מה הקטצ'?"
"סליחה?"
"מה האותיות הקטנות?"
"לא הבנתי."
"מה את מקבלת מזה?"
"אני רוצה לחקור את זה איתך…"
"אוקיי." אמרתי והתכופפתי חזרה למקום בו הייתה הגופה.
שמעתי אותה צווחת 'יש' משמחה בשקט והתעלמתי.
"אז מה אתה חושב שקרה לה?" היא ניסתה להראות מקצועית כשהתיישבה לידי.
"לא היה כאן ערפד מעורב…" לחשתי לעצמי בהקלה.
"מה?" היא התערבה.
"את ראית את הגופה?"
"כן. צילמתי אותה בפלאפון…" היא חייכה והוציאה את הפלאפון מהתיק צד שלה.
"אין בטרייה." היא הסבירה את הצפצוף שנשמע.
"אתה עם רכב כאן?"
"כן" עניתי.
"בוא ניסע לבית שלי ונטעין את הפלאפון ואז גם נוכל לראות את התמונות על המסך של המחשב." היא אמרה תוך כדי שהיא הולכת ליצאה מהבקתה.
"ואוו ואו ואו ואו!! לבית שלך? אבא שלך לא שם?" נעצרתי לרגע.
"הוא עושה היום את המשמרת לילה… זה אומר שהוא חוזר רק בבוקר."
"אוקיי אז-" התחלתי אבל היא קטעה אותי.
"בוא נצא כבר לפני שכבר *יהיה* בוקר!!" היא תפסה את היד שלי והתחילה למשוך אותי החוצה.
"אוקיי, אוקיי!!" ניגררתי אחריה.
כן, אני, פיטר, נגרר אחרי בת תמותה אחת שחושבת שהיא הצליחה להגיע לליגה של הגדולים.
—————-חוק מספר 8 : אל תתן לבני תמותה תחושה שהם יותר טובים ממך (אח"כ הם תופסים אגו וכ'ו וכ'ו…————–
נכנסנו למכונית שלי והיא נתנה לי הוראות איך להגיע לבית שלה.
בזמן הנסיעה הגיע השקט הזה שאני כ"כ אוהב.
"אז מאיפה אתה פיטר?" היא שאלה לפתע והרסה את אותו שקט.
"מה?"
"שאלתי מאיפה אתה?"
"אל איי… בדיוק כמוך."
"ואתה גר עם ההורים?"
כן, אותם הורים שהפכו אותי למפלצת חיה ונושמת… בטח! אנחנו ככה קרובים! (להרוג אחד את השני..)
"לא"
"לבד?"
"כן"
"וחשבת לגור אולי עם חברה שלך?"
"לא"
"אז יש לך חברה.."
"לא."
"אתה יכול לענות לי עם קצת יותר מילים?"
"כן."
היא הסתכלה עליי במבט עצבני במקצת.
"סליחה.. החיים שלי פשוט משעממים."
"לא יכול להיות… תמיד יש איזה ריגוש או שנים אצל כל אחד."
"את מוזמנת לחפש אותו אצלי." -לא הייתי אמור להגיד את זה… כי היא התבוננה בי כאילו הזמנתי לה אתגר. והיא אוכלת אתגרים לארוחת בוקר.
"אתה מתמחה במשהו?"
"לא ממש."
"ספורט..? מחשבים..? מדעים??"
"לא, לא, וממש לא."
"אוקיי, אז אולי אתה באבא"ם…" היא הרהרה לעצמה.
"בא- מה?"
"באבא"ם : בן-אדם עם אישיות מדהימה…" היא הסבירה בקלות.
הבטתי בה בתהייה.
"קטע של בנות." היא תירצה את זה.
"כמובן.."
"טוב, תחנה כאן…" היא אמרה והצביעה על חנייה ממול לבית פרטי וענקי.
צייתי וחניתי בקלות למול הבית שכנראה היה של מייגן.
מייגן חייכה ויצאה מהמכונית.
"בוא כבר!" היא דפקה לי על החלון.
יצאתי מהמכונית ונעלתי אותה מאחוריי.
מייגן חצתה את הכביש ופתחה את שער הכניסה בזמזום מלווה.
רצתי עד אליה ואז האטתי עד שהייתי באותו קצב כמוהה.
נכנסנו לבית של מייגן ופערתי מעט את פי.
הוא היה עצום!
בתור בן אדם שחי לנצח.. אני הייתי שמח לחיות נצח שלם בבית כמו שלה.
"אתה יכול להוריד את המעיל ולתלות אותו כאן." מייגן אמרה כשהורידה את המעיל שלה ליד הקולב בכניסה.
"לא, תודה." העדפתי לא לפזר את הריח שלי שם.
"המטען בחדר שלי.. בוא" היא קראה לי ועלינו במדרגות לכיוון החדר שלה.
כבר מהמדרגות הרחתי משהו חשוד.
כאילו יש שם עוד בן אדם.
מייגן נכנסה לחדר שלה והדליקה את האור.
לפתע משום מקום דמות קפצה לכיוון מייגן.
"אה!!!" מייגן צווחה.

ההמשך יבוא…