המדריך לערפד המתחיל – פרק 2

אם אתם קוראים את זה סימן שהחלטתי שאתם יכולים להמשיך לשיעור השני.
השיעור השני הוא התנהגות במצבי לחץ.
ולא, אני לא מתכוון למצב שמכוונים לכם רובה לראש ושואלים אותכם: 'אתם ערפדים או לא?!'
כי במצב הזה אני מעכשיו יגלה לכם:
תנו להם לירות.
וזה לא בגלל שאני שונא אתכם…(לא אישי.. אני פשוט שונא את המצב מורה-תלמיד)
זה פשוט כי אתם יכולים שיירו בכם.
הכדור נכנס לכם לגוף, לא הורג אתכם, כואב באותה מידה, ואז כשאתם מגיעים הביתה תוציאו אותו.
המקום שיירו בכם ירפא מיד.
כל זה בא בחבילה של 'להיות ערפד'.
טוב, אם הבנתם את זה אפשר להמשיך.
(כל אלו שלא הבינו – תחזרו ותקראו עוד פעם מהתחלה. ואם גם זה לא עובד, פשוט תלבשו את המעיל ותצאו מהחדר)
============
התיישבתי בנקודת תצפית מספיק טובה מהחנות של האוכל של ג'ון בשביל לראות את העובדים נועלים את הדלת של הכניסה והולכים משם.
לכל אלא שעדיין לא הבינו- 'אוכל' זה דם.
יצאתי מהמכונית שלי ופניתי לחנות כשאני מכווץ אגרופים.
———–חוק מספר 3: אף פעם אל תחשפו את מראכם הערפדי באור יום—————
בגלל זה אני כ"כ אוהב את הלילה, כמו רוב הערפדים השפויים.
הלילה,
ההרגשה הטובה הזאת שיש פחות חוקים,
שאפשר לשחרר קצת את החגורה (או יותר נכון את השיניים)
בתור ערפד בוגר יהיה לכם את האפשרות להסתיר את הניבים, היובש בשפתיים, החיוורות, וכמובן את העניים הלבנות והרצחניות.
בלילה,
אני אוהב לחשוף אותם.
כי בלילה יש הקלה בחוק הזה שצריך להסתיר אותם.
בגלל העובדה שבלילה רוב האנשים הם או עייפים או שיכורים מדי בשביל להתמקד בפנים שלך ואז, כשאתה עובר מולם, השיכורים ימשיכו הלאה בצחוק מטומטם, והשפויים ילכו למשטה ששם הם יצטיירו כלא שפויים.
ואתה ממשיך בשלך יודע את האמת.
אז ככה אני עשיתי, מבלי לעצור בדרך פשוט נכנסתי לחנות כשאני שובר את הדלת שלה.
נעצרתי במרכזה כשאני עוצם עניים ומתרכז בחוש הריח שלי.
שאפתי את האוויר והרחתי את הדם בקרבת מקום.
הלכתי אל מאחורי הדלפק של המוכר ובקתי את הריח שם.
לא היה שם כלום.
אחרי כמה שניות עברתי למחסן מאחור.
היה חשוך בשביל בן אדם לראות.
איזה מזל שאני לא בן אדם.
ערפדים רואים בחושך.
אז ככה שכשנכנסתי למחסן לא טרחתי להדליק את האור ופניתי ישר למגרה הראשונה שם הדם היה בקופסאות קפה.
רעיון מוצלח בשביל להעביר דם בלי כל חשש.
פתחתי את אחת הקופסאות וראיתי שם פירורי דם שנראו באותו רגע כמו קפה.
הרחתי אותו והוא באמת הריח טעים ושונה מכל הדם הרגיל שאני קונה.
(אסביר לכם בהזדמנות איך כל ה'השגת דם' עובדת.)
לפתע שמעתי פעימות לב בכניסת החנות וכששיתפתי את האף שלי הרחתי מישהו, בן אדם.
הבן אדם פנה במהירות למחסן אז אני רצתי במהירות לצד הדלת במקום שהמישהו הזה לא יוכל לראות אותי.
לכל אלא שתוהים אם לערפדים יש את הריצה המהירה הזאת – יש לנו אותה.
ולא רק אותה, אנחנו יכולים לשמוע פי 10 יותר טוב מבני תמותה, אנחנו יכולים לקפוץ לגבהים שבני תמותה לא יכולים ועוד כמה דברים שלא עולים לי עכשיו.
איפה הייתי? הא כן… הבן תמותה ההוא.
הוא נכנס למחסן ורק אז הבחנתי שזאת היא, בת תמותה.
אבל כשהתמקדתי יותר בפנים קלטתי, זאת היא… מייגן.
'מה לעזאזל *היא* עושה כאן!?' חשבתי לעצמי כשעיקמתי פרצוף.
מייגן באה להסתובב לכיווני אז רצתי לכיוון השני במהירות ובשקט.
"אני יודעת שאתה כאן!" היא צעקה לחלל הריק כשקולה רעד מפחד.
"כאילו שאני באמת יעשה את זה…" מלמלתי בשקט ביני לבין עצמי.
"אני מזהירה אותך! יש לי רובה!"
————-חוק מספר 4:בקרב בני אדם, תמיד תישאר בפרופיל נמוך————
לפתע הפעימות שלה התקרבו אליי.
הבטתי ימינה ושמאלה ולבסוף פניתי ימינה במהירות כשאני מעביר משב רוח בשערה החום של מייגן ההמומה.
מרוב הפחד היא ירתה לאיפה שהייתי לפני שנייה וחוררה את קיר העץ של מחסן החנות.
"זה יכל לכאוב" אמרתי לעצמי (רק שהפעם שחכתי להגיד את זה ממש בלחש)
"מי שם!?" היא קפצה וכיוונה את הרובה לכיוון הארון שהתחבאתי מאחוריו.
במצב כמו שלי פשוט תשתקו, אלא אם כן כבר שמעו אותכם ואז תנסו להסביר מה אתם עושים שם מבלי למסור את מטרתכם האמיתית.
"זה אני, פיטר." אמרתי מבלי לצאת מהמחבוא.
"כן, בטח! ואני טיילור סוויפט!"
"יש לכן אותן עיניים"
"פיטר, זה באמת אתה?.."
"כן"
ועוד הערה קטנה, בן אדם עם רובה זה חיבור לא כזה מוצלח אז תנסו להיות רגועים ולא להלחיץ את הבן אדם יותר מדי.
"תצא מהמחבוא.." עדיין היה פחד בקולה.
"תורידי את הרובה קודם"
"אוקיי" היא הקשיבה לי והפילה את הרובה על הרצפה.
יצאתי ברוגע מהמחבוא.
"מה אתה עושה כאן, פיט!?" היא התקדמה לכיווני.
"מה את עושה כאן?" -אחת מהטכניקות היא להעביר אליהם את השאלה.
"אבא שלי חוקר את הרציחה שבבקתה כאן ליד."
"אז למה באת לפה?"
"שמעתי את האזעקה"
"כמובן, האזעקה"
"אתה פרצת לכאן?" – עוד טכניקה היא ההכחשה.
"לא! גם אני שמעתי את האזעקה ובאתי לבדוק מי זה."
"אתה חושב שהפורץ עדיין כאן?"- והטכניקה הגומרת לנסות ולעזוב את זירת 'הפשע'.
"אני חושב שכדאי שנצא מפה."
"רגע! אולי הוא קשור לרצח!"
"אפילו אם כן, מה זה בשבילך?!"
"אני רוצה לנסות לפתור את הרצח בעצמי."
"אני לא בטוח שזה רעיון-" התחלתי אבל בדיוק אז אני ומייגן שמענו שמישהו דורך על הזכוכיות של הדלת השבורה בכניסה של החנות.
מייגן פנתה להרים את הרובה אבל הייתי מהיר ממנה ובעטתי אותו הצידה.
"מה אתה עושה?!" היא לחשה לי בצעקה.
מה אני עושה? אני מציל את התחת של שנינו מכלא בטוח.
'חכי כאן!' ביטאתי לה ללא קול.
היא הנהנה בפחד והתיישבה מאחורי הארון כשהיא מנסה לא להרעיש.
יצאתי לכיוון הבן אדם הזה וראיתי שהיה לו רובה ביד.
'בחיי, היום נותנים רישיון לנשק לכל אידיוט' חשבתי לעצמי.
רצתי אליו במהירות והתחבאתי מאחורי גבו.
הוא לא שם לב לזה בכלל ובקלות נתתי לו מכה בעורף והוא התעלף.
סברתי שהוא יקום בעוד כמה דקות אז קודם רציתי להוציא משם את מייגן.
פניתי במהירות לארון שמייגן התחבאה שם והיא עדיין ישבה שם.
היא התבוננה עליי מלמטה ואחרי כמה שניות היא קמה.
"יש שם מישהו?" היא שאלה בלחישה.
"הוא מעולף לכמה דקות אז כדאי שנצא מכאן."
"אוקיי, תן לי רק רגע כדי לצלם כמה מסמכים."
"את בטוחה שזה הזמן?!" ניסיתי להכניס בה הגיון.
"מסתבר שהנרצחת עבדה כאן כמה ימים לפני שנרצחה." היא לא הקשיבה לי.
"תעשי את זה מהר." נאנחתי.
לאחר כמה שניות שהיא אספה כמה מסמכים פנינו ליציאה.
אני רציתי לצאת ראשון כדי לוודא שהיא לא תיפגע.
ומזל שעשיתי את זה כי כשיצאנו מהמחסן הבן אדם עם הרובה עמד ובידיים רועדות הוא החל לירות לכיווננו.
"תתכופפי!!"

ההמשך יבוא בקרוב…