המדריך לערפד המתחיל פרק 1

אם אתם קוראים את זה סימן שאתם רוצים להיות כמוני.
אז לפני הכל, בואו נבהיר משהו.
אתם לא תהיו כמוני.
אז לכל אלא שהתחילו לקרוא את ה'מדריך' הזה ואמרו לעצמם: 'איזה כיף! אני הולך להיות ערפד פטאתי! ואת כל זה אני יעשה ע"פ מדריך אחד פשוט!'
אתם יכולים לצאת…
כי אם אתם חושבים, אפילו לרגע, שכל זה פשוט- אתם טועים.
להיות ערפד זה הדבר הכי קשה עלי- אדמות.
יש חוקים, הרבה חוקים.
דווקא בגלל שאנחנו בראש שרשרת המזון יש לנו את הכי הרבה חוקים.
אז אם הבנתם את זה נתחיל את המדריך…
===========
השיעור הראשון ב'להיות ערפד' מתחיל במקום הכי רגיל שלכם;
הבי"ס.
===========
"פיטר!" המורה קראה לי בקולה הדק והמעצבן.
"כן, המורה" – אף פעם אל תתווכחו עם בני תמותה. איכשהו הם מגיעים לצעקות ואז הם חושבים שהם צודקים, ואפילו אם תוכיחו אותם הם ימשיכו להכחיש אז עדיף שפשוט תהנהנו ותסכימו איתם.
"תעבור לשולחן הקדמי! מיד!" המורה צעקה עליי והצביעה על השולחן שהיה ליד החלון הכי קדמי ללוח.
"אפשר לדעת מה האשמות נגדי?" שאלתי אותה.
"אתה מתחצף?!" היא צעקה.
"מצטער המורה, לא התכוונתי לפגוע-" התחלתי אבל היא קטעה אותי.
"בלי שום דיבורים! תעשה מה שאומרים לך!"
הבטתי בשולחן הקדמי, וידעתי שיש בעיה.
הוא בדיוק באור השמש.
———– חוק מספר 1: הימנעו ממגע של אור השמש הקיצית————
הבטתי בשורה של השולחנות שהכי קרובים ללוח וראיתי שיש מקום פנוי ליד מייגן והשולחן שלה הוא הכי פחות מואר אז חיברתי אחד ועוד אחד ויצא לי מייגן.
"המורה, אני יכול לעבור לשבת ליד מייגן?" שאלתי את המורה בנימוס כשכל הכיתה השתתקה לפתע.
אתם לא מבינים למה כי אתם לא מכירים את מייגן,
היא החברה של דרק ראש קבוצת הפוטבול, וכל מי שמתקרב אליה עלול לראות את הפרחים מלמטה.
לא שאני דואג, אני ערפד, הכוח שלי הוא פי 10 מהכוח של דרק.
אז המורה הנהנה והלכתי לשבת ליד מייגן.
המורה המשיכה בשיעור כרגיל כשאני פרקתי חזרה את דבריי אל השולחן של מייגן.
לאחר כמה שניות אחרי שהתיישבתי התבוננתי סביבי – כולם היו בשוק.
התקדמתי עם הכיסא אל השולחן ושתקתי.
שמעתי קריעת דף מהצד של מייגן וכשהבטתי בה ראיתי שהיא שכתבה עליו משהו וכשסיימה הגישה לי את הפתק כשהיא משתדלת שהמורה לא תראה.
היה רשום עליו: היי! אני מייגן, אתה..?
לקחתי עפרון ורשמתי לה: פיטר.
-שחכתי להציג לכם את עצמי…
אני פיטר מורגן.
צבע עיניים כחולות צבע שיער שחור.
גיל: 18. גיל ערפדי: עוד מעט 100.
אם יעלה לי עוד אינפורמציה על עצמי אני יגיד לכם אבל לבינתיים בואו נחזור לבי"ס-
היא החזירה לי לאחר כמה דקות את הפתק;
היי פיט, לא ראיתי הרבה בחורים שהעזו לשבת לידי… יש בך משהו מיוחד.
החזרתי לה את הפתק;
תודה, ודרך-אגב.. קוראים לי פיטר.
היא כתבה לי:
פיט, פיטר…זה באמת משנה?
לפני שהספקתי לכתוב משהו הצלצול נשמע.
כולם קמו ויצאו מהכיתה.
וזה כלל אותי.
אספתי את כל הדברים שלי ויצאתי כשבדרך אני מקמט את הפתק ומכניס אותו לכיס של המכנס שלי.
מייגן יצאה מהכיתה ממש אחריי.
פניתי ללוקרים כשניסיתי לא להיתקל באף בן- תמותה אחר.
————חוק מספר 2: אף פעם אל תשאירו 'אוכל' בלוקר————–
פתחתי את הלוקר והוצאתי משם כמה מהספרים של השיעור הבא.
לפני שהספקתי לסגור את הלוקר כבר הרחתי את ג'ון.
ג'ון היא הגירסה היפה של חנוני מחשבים.
והיא גם ערפד.
"היי ג'ון" אמרתי תוך כדי שסגרתי את הלוקר.
"פיטר, אתה לא נראה טוב, רוצה שאני יזמין אותך היום לארוחה?" היא שאלה אותי כשעיניה הכחולות פלרטטו איתי ושערה הבלונדיני דגדג את חושיי.
"מה את רוצה הפעם?" שאלתי אותה כשהתקדמתי לחדר של ספרות שנמצא בסוף המסדרון של הלוקרים.
"אוקיי, יש חנות אחת בקצה העיר שמוכרת סוג מאוד ספציפי של 'אוכל' שמאוד מצא חן בעיניי." היא התחילה.
"ואת רוצה שאני ילך להביא אותו?" שאלתי אותה.
"אתה קולט מהר…"
"למה שלא תלכי לבד?"
"אתה משוגע?! אתה יודע שאני אף פעם לא יוצאת מהעיר…"
"ג'ון…" דחקתי בה לומר את האמת.
"אוקיי! אוקיי! האוכל הזה לא למכירה… צריך לגנוב אותו…"
"ומה יצא לי מזה?"
"יש לי משהו שמאוד יעניין אותך…"
"אני מקשיב."
"אז ככה, הייתה רציחה אתמול בלילה."
"יש רציחה כל יום."
"כן, אבל הפעם לקורבן היו שני חורים בצוואר."
"ערפד?" התפלאתי.
"אני לא יודעת."
"אז איפה הגופה הזאת?"
"בבקתה ליד החנות של האוכל הטעים…"
"בטוחה שאת לא רוצה להצטרף?"
"זה בסדר, אני מעדיפה לחיות."
"מאוד מעודד."
"השוטרים כבר שם אז אני יודיע לך מתי הם ילכו"
"בסדר, בסדר…"
"פיטר! תבטיח לי שלא תצא עד שאני יתקשר."
"את יודעת מה הבעיה שלך? את לא מסתכנת מספיק."
"ואתה מסתכן יותר מדי."
"נתראה" אמרתי ונכנסתי לכיתה של ספרות.

ההמשך יבוא בקרוב…