המדורה מסגירה הכל – פרק שני – קירה
"עכשיו תורך, קירה. "
אני ישבתי לצד קירה. היא הייתה קשוחה. היו לה עיניים שחורות כלילה, ושיער בלונדיני, ארוך ומתולתל מעט. השיער היה בצבע שתטני, הרבה יותר שחור מבלונדיני. אבל לא שמנו לב לזה.
מולי, בקצה השני של המדורה, ישב ג'ייק. היה לו שיער חום קצוץ ועיניים אפורות. הם היו עיניים מיוחדות, לא כאלה שרואים בכל יום. היה נעים להסתכל עליהן ולדבר איתו בכלל.
"למה תורי? מה עם גרייס?"
אני לא רציתי להיות שנייה. רציתי להיות רביעית, וקירה ידעה זאת.
"אני אספר כשיגיע זמני, " השבתי. "עכשיו תורך, קירה. ג'ייק אמר אותך ראשונה וסיפר במקומך, אז חובתך להיות שנייה. "
זו לא חובתה, אבל זה מן חוק בחבורה.
"זה היה לפני חודשיים, אבל אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול. זה סיפור ממש קצר, אבל קורע לב. "
היא נשמה עמוק. ג'ייק היה זה שסיפר את הסיפור שלא ראשון, אף על פי שאף פעם לא היה מספר את הסיפור שלו לנו, כי ההיכרות בינינו לא עמוקה כל כך.
אני מניחה שהמדורה הסגירה אותו. החום, הלהבות המתקלחות בקור של החורף הלא נורא כל כך, החברות המופלאה שבינינו. שלאט לאט הצלחנו להתחבר אחד לשנייה, וכולנו ביחד כאילו בן אדם אחד. עם כל החסרונות, וכל היתרונות.
"היינו עשירים, למען האמת. ישבנו וצפינו בסרט לכל המשפחה מול האח. כולנו ביחד: ההורים שלי, שבדרך כלל עבדו עד מאוחר, והגיעה אלינו שמרטפית. כל יום אחת חדשה, " היא חייכה וצחקה. "כי אף אחת לא הסכימה. עשינו להם צרות.
אני, ההורים שלי, אחי הגדול טוני, בן ה-17, ואחותי הקטנה בת'. אליזבת', בשמה המלא, אבל כולנו היינו קוראים לה בת'. "
היא הרשתה לעצמה להתעמק, בפרטי פרטים. "טוני עבד בצבא, מגיל 16, כחובש בהתמחות.
נגמר הפופקורן, עם הטעם של החמאה והתירס.
הלכתי להביא עוד מהמטבח, בעוד שבני משפחתי התעמקו בסרט. הם היו ממש… מהופנטים. חזרתי עם הפופקורן, והם לא פינו לי מקום לשבת. כולם, כשהדמות הראשית אמרה ללכת למטבח ולעשות מעשה נוראי, הלכו למטבח, לקחו סכינים ופשוט… "
"התאבדו. " השלמתי אותה, היה לי קשה להגיד את המילה הזו בפרט. אני יותר אדם של הרמוניה. אני לא אוהבת את המילה 'מוות', או 'נעדרים', או כל דבר שיכול להיות שכולל דם. רציתי כמעט לפרוץ בבכי, האמת. דבר כזה אזכרה גורם לי לבכות. למדתי את זה מליאם. השתנקתי באמרת המילה, נשמתי עמוק.
אבל עכשיו הבנתי למה קירה שונאת טלוויזיה, ותמיד אומרת שזה יכול להרוס לך את החיים ושזה באמת מזיק למוח. עכשיו אני מבינה למה.
"ובגלל זה אני שונאת טלוויזיה. עכשיו הבנתם למה יש סיבה לכך, שטלוויזיה זה הדבר הכי שנוא עליי בעולם?"
כולנו הנהנו. עכשיו אנחנו לא כל כך קשוחים.
ואחר כך, אחרי סיפוריהם של ג'ייק וקירה, הגיע תורו של דמיאן. הבריטי מלונדון. זה שחשבנו שאין לא חסרונות…
תגובות (1)
*אשכרה
*לו