המדורה מסגירה הכל – פרק ראשון – ג'ייק

המדורה מסגירה הכל.
"קירה, איך את הגעת לפה? "
שאלו את קירה קודם. כולנו ישבנו סביב המדורה, ביער מק'גוי, באמצע שום מקום. הלהבות התלקחו, היינו קרובים למדורה ואף על פי שהייתה לוהטת, לא הרגשנו כלום. העווית הקשוחה הזו, שיש לכולנו, זו שאנחנו מנסים להישאר קשוחים, לא להישבר. כל הרגשות שבעולם היו מועמסים, מועמסים ויהיו מועמסים על כולנו.
"כולנו חדשים פה, ליצני. תתחיל אתה. "
ג'ייק לא פיתח את הוויכוח הזה. שיכל להיגמר, ככל הנראה, בקרע חברתי כאן. אני מנחשת שהיינו מתחלקים לשתי קבוצות, שלוש בכל קבוצה, שתי קבוצות.
"איך הגעתי לבית היתומים הזה?
" זה היה יום קיץ חם. סוף יולי, ממש היום הסופי. ביליתי עם המשפחה שלי בחוף הים, הוא היה ריק, למרבה הפלא. אבא שלי יצא לשחות איתי, ושום דבר לא קרה בינתיים. אמא שלי נשארה על החול, ושיחקה עם אחותי התינוקת, אלכס. אחי הקטן גם היה שם, הוא היה בן ארבע בערך. על החול הלוהט היה מגרש שעשועים נטוש וקטן, ודסטין הלך לשחק בו למרות אזהרתהם של הוריי. הוא לא הקשיב, והלך לשם… כי הרגיש מוזנח. הוא היה שם רבע שעה לפחות, אותו זמן ממושך שאני ואבי היינו במים. היינו רחוק, הייתי בן 15, לפני חצי שנה. אבי לא הגיע לקרקע עם רגליו וגם אני לא, אבל לא קרה מקרה כזה שטבענו. אמא לקחה את אלכס איתה, לבדוק מה עם דסטין. הוא לא היה שם, כאילו בלעה אותו האדמה.
'דסטין? דסטין?' היא החלה לצעוק, לתהות איפה הוא. אני ואבא לא שמענו את צעקותיה, לא התעלמנו אך חשבנו שמיותר לבדוק, להיות בטוחים. אחרי זה אמא ואלכס נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. אני לאבא חזרנו לחוף ולא ראינו דבר, רק את הסככה ההיא, שאמא ואלכס ישבו עליה, והפארק נעלם כאילו לא היה. ישר הלכנו לבדוק איפה הם ולא מצאנו. הגיע כבר לילה, אך לא התקשרנו למשטרה כי טכנית הם עדיין לא היו נעדרים.
אני ואבא שלי חזרנו הביתה. הכל היה רגיל. התקלחנו והלכנו לישון, מודאגים עד מוות. כשהתעוררתי בבוקר, צחצחתי שיניים כרגיל והלכתי לאכול ארוחת בוקר. השעה הייתה תשע, וזה מוזר, כי אבא תמיד התעורר בשש וחצי בבוקר, או הרבה יותר מוקדם מזה. בכל מקרה, הלכתי לבדוק בחדר ואבא לא היה שם. התקשרתי למשטרה, שלחו עשרות משלחות חיפוש ולא מצאו אף אחד מבני משפחתי. אז הגעתי לכאן, ומצאתי אתכם. וזהו. "
כולנו השתתקנו למשך דקה. זה סיפור הזוי לגמרי, הייתי יכולה להישבע שחלק מזה מומצא. אבל זה ממש לא. הכל אמיתי לגמרי, ג'ייק לא שיקר.
"וואו. " אני הייתי ראשונה להגיב. אומץ וטיפשות דרושים לכך. פחד מתגובה של אחרים, אומץ להיות הראשונה להקריב את התמימות… אף פעם לא רבתי עם מישהו, ברצינות.
"כן. הזוי אבל אמיתי. וואחד טרגדיה, ג'ייק. " ליאם וכולנו היינו מופתעים.
אבל גם לנו היו סיפורים מפתיעים, הזויים ומזוויעים.