המבט האחרון- פרק 8

יום שבת
מזל שאני לא צריך ללכת לבית ספר… אחרי אתמול אני לא רוצה לראות את רייצ'ל.
אתמול היא ניסתה לנשק אותי!!
אני ממש מבולבל… אני לא יודע אם לשמוח או להימנע מזה.
בינתיים אני מעדיף פשוט להתרחק ממנה וזהו.

"קום!!!" צעק עליי דניאל
"למה?! היום יום שבת!!" רטנתי
"אני יודע, אני סתם אוהבת לעשות לך את זה!" הוא צחק עליי
"אני הולך לשחק פוטבול עם חברים, אז כדאי לך לא הפריע לי!!" הוא איים עליי.
"אל תדאג, אני לא אתקרב לשם." אמרתי.
בזמן הפנוי שלי אני מעדיף לא להיות מותקף בביצים או בקמח או בבלוני מים או בכל דבר אחר…
פשוט נשארתי בחדרי, בהיתי בתקרה וחשבתי עליה כל היום.

יום ראשון:
"קום כבר!!" דניאל צעק עליי בחיוך רחב, בעוד הוא זורק עליי כרית.
קמתי. "אתה ממש נהנה מזה, נכון?"
"כן!!" הוא צעק בשמחה וזרק עליי כרית נוספת.
ידעתי שעדיף לי להתארגן לפני שייזרק כאן עוד כרית על הפרצוף שלי.
התארגנתי, והלכנו לבית ספר.
כשנכסתי לכיתה, מיהרו הקללות על "המעשה" שלי לרייצ'ל, ולא רק הקללות הגיעו, מסתבר שכמעט כל ילדי הכיתה באו מצוידים במרססי גבינה ובמצלמה. כל הכיתה פשוט סגרה עליי במעגל. כולם כיוונו אליי את המרססים.
אחד הילדים צעק "אני מקווה שאתה אוהב גבינה!!!" וכולם התחילו לירות עליי. כולם צחקו וצחקו עליי בזמן שיירו. ראיתי בין כל הגבינה המרוססת והילדים הצוחקים את רייצ'ל מתבוננת בי במבט עצוב. נראה לי שהיא מרגישה אשמה.
הפעמון צלצל וכולם מיהרו למקומות שלהם בצחקוקים.
אף אחת מהמורות לא הסכימה לי להיות בכיתה כשאני מלא בגבינה ככה אז יצא שביליתי את כל שעות הלימודים בחוץ.
בסוף שעות הלימודים רייצ'ל מיהרה לדבר איתי. ראיתי אותה מתקרבת. ליבי דפק בחוזקה. פשוט תתרחק ממנה, זה עדיף אחרי יום שישי, אמרתי לעצמי והתחלתי לרוץ לכיוון חדרי. ראיתי אותה מסתכלת אליי במבט עצוב ומאוכזב. הרגשתי רע.
הסתכלתי אחורה וראיתי את רייצ'ל עומדת מול רוני, מיכל ועמית.
"את רואה? את כזאת נוראית שאפילו החנון הכי גדול של בית ספר בורח ממך" אמרה רוני בלעג.
"כן, את ממש צודקת ואני ממש לא מתפלא עליו…. " צחקה עליה עמית.
"כן, יא חננה!" צעקה עליה מיכל.
רייצ'ל פשוט ברחה משם כשידיה על פניה. הם צחקו וצעקו "יא חננה!" ביחד.
"רייצ'ל! חכי!" צעקתי והתחלתי לרדוף אחריה.
מצאתי אותה יושבת על סלע גדול, בזמן שהיא מחבקת את רגליה ובוכה בכי חלוש.
"רייצ'ל את בסדר?" שאלתי
"מה אכפת לך?" היא צעקה עליי, בבכי. "אתה ברחת ממני! אתה חושב שאני מוזרה, נכון?" אמרה בקול פגוע.
"אני לא חושב שאת מוזרה… פשוט אחרי יום שישי אני דיי מבולבל.." בזמן שדיברתי היא התחילה להתקרב אליי. "אני פשוט לא יודע איך להגיב לזה : אני לא יודע אם אני צריך לשמוח או בכלל…" היא נישקה אותי. הייתי מופתע. ממש מופתע!! אפילו לא שמתי לב שהיא התקרבה אליי.
בסוף הנשיקה היא הסתכלה עליי, אני הסתכלתי אליה. "זה מה שיש לי להגיד. אני מקווה שאתה מרגיש כמוני" היא אמרה והלכה משם.
אני נשארתי בפה פעור במשך כל היום.
מה אני עושה עכשיו?