המאהב: פרק שני

הגנבתי מבט אליו, מבט אחד אחרון לפני שאצטרך להפנות את גבי אליו ולהתמקד בארוסתי.
מעולם לא היו לי העדפות, אהבתי את כולם, במלחמה, ובכן, במלחמה אני נלחם עבור מי ששווה לי יותר, אבל בכל הנוגע לאהבה, ובכן באהבה אני לא בוחר צד, אני מאהב, זה תפקידי לאהוב, לא משנה את מי, ולגבי המתי והאיפה, אלו לא דברים שאתם רוצים לשאול.
"מה אתה חושב על ורדים לבנים?" קולה של אנה נשמע ואני הסתובבתי לעברה.
היא נראית יותר ויותר יפה עם כל יום שעובר, יותר משוחררת והיא נראית כאילו כל דבר גורם לה אושר עילאי, אני לא יכול לדמיין איך זה יהיה לחיות איתה, להתעורר כל בוקר איתה ולראות את חיוכה תמיד, מעולם לא הייתי אדם שנשאר לזמן רב, אך משום מה, היא גרמה לי רצון לגלות כיצד זה יהיה.
"סליחה?" אני שואל, והיא מחייכת אליי כפי שמחייכים לילד, היה לה חיוך יפה, אך הכל בה היה יפה, אני בטוח שאפילו נשמתה מדהימה ביופייה, אני לא יכול לחשוב מה יקרה לה כאשר היא תבין מי אני, מה עשיתי בעבר וכמה רחוק אני מוכן ללכת בשביל להסיג את מה שאני רוצה.
"ורדים לבנים," היא אומרת ומגלגלת את עיניה לעברי."בשביל החתונה." היא מוסיפה ואני נזכר איפה אנחנו ומה אנחנו עושים, אני נזכר שהחתונה שלנו קרובה יותר משחשבתי, ואני מבין שאני לכוד.
"לא," אני אומר, קולי רגוע למרות הכול. "ורדים לבנים לא הולמים אותך." היא הייתה אדם של גרדניה, היא טהורה ומתוקה בדיוק כמוה, ואולי דווקא חבצלות, היופי שלה בהחלט מלכותי, והיא בהחלט מתוקה.
"אז מה כן, יהלום אותי?" היא שואלת עיניה הגדולות תלויות בי, כאילו זה מבחן והיא מחכה לראות האם אכשל או לא.
"יקיריי." קול קרא מאחורינו ועצר את השיחה לפני שהספקתי לענות, וזה מזל, משום שעוד לא הייתי בטוח לחלוטין איזה פרח היא בדיוק.
"ליידי אמג'ון." קראה אנה בחיבה וחיבקה את האישה שעמדה מולנו, היא לא הייתה מבוגרת ממני בהרבה, אך ניתן לה כבוד רב, כזה שהיא לא הייתה יכולה לקבל אפילו כגבר, אתם מבינים, היא הייתה פוליטיקאית מרהיבה, טובה בהרבה מכולם, משום שהיא נאמנה לעצמה ולבוחריה בלבד, ולמקרה שתהיתם, היא מדהימה בחדר המיטות.
"אנה." היא אמרה, וחיוך על פניה, אך כאשר היא ראתה אותי, חיוכה נעלם, ומבטה הרצין.
אני יודע שהיא לא אוהבת את העובדה שאני ואנה ביחד, גם היא חושבת שאנה טובה מידי עבורי, אך כבר לא ניתן לעשות דבר נגד זה, החתונה ממש מעבר לפינה, ולאיש כבר אין את הכוח לבטל אותה, יותר מידי אנשים מעוברים בכך, אנשים בעליי כוח רב יותר משל אמג'ון.
"אדוארד." היא אמרה בקור, וחזרה להתמקד באנה, אני ידעתי שתפקידי פה נגמר, אך הייתי חייב להשחיל משפט אחד אחרון לפני שאני עוזר.
"סחלב." אני אומר ומתחיל ללכת בחזרה אל הדלת כאשר מסביבי נמצאים יותר סוגי פרחים משתוכלו לדמיין.
"סליחה?" היא שואלת לא מבינה על מה אני מדבר, אהבתי את העובדה שאני יכול להפתעה אותה, מעולם לא הייתה לי סיבה קודם לכן לנסות, אך איתה הייתי צריך לעשות כמיטב יכולתי, היא הרי עומדת להיות אשתי בקרוב.
"הסחלב יהלום אותך," אני אומר."הוא מסמל אהבה ומחייבות, בדיוק כמוך."