הלם קרב – פרק 9 (סיפור משותף עם aviya)

אני מתלבש בבגדים הכי יפים שלי, משתדל להראות כמה שיותר מושקע ומטופח.
אני לא יכול להראות להורים של מייקי, למשפחה שלו עד כמה אני שבר כלי מאז שהוא מת.
אני מורח את האפטרשייב על עורי המגולח, הורדתי את הזיפים שגידלתי מאז שחזרתי מהצבא.
חליפה פשוטה לבושה לגופי, מכנס שחור, חולצה לבנה עם וי פשוט מתחת ומעל ג'קט שחור גדול.
אני משחיל את רגליי אל הנעליים הכי יפות שלי, ששמרתי לאירועים מיוחדים, וללכת אל הבית של מייקי מסתכם בקטגוריה אירוע מיוחד.
פחדתי, אני לא יכול לשקר, גם לא לעצמי, פחדתי מלראות אותם, הרי מה אני יגיד להם?
מה אפשר לומר להם?
לספר להם?
על כמה שהבן שלהם היה חבר טוב, על כמה שהוא היה אדם מדהים ואהוב, איך אני יספר להם את כל זה בלי לשבור את לבם?
הרי הם איבדו בן, זה לא מובן מאליו.
אני ממהר לצאת מהבית, בלי שאמי או אחי הקטן יעקבו אותי.
כמה שיותר מהר לסיים עם זה, ככה יותר טוב, לשכוח שהכל קרה ואז להמשיך לחיות כרגיל, עד כמה שהחיים שלי כבר יכולים להיות רגילים.
הבית של משפחתו של שיין לא רחוק, רק כמה רחובות ספורים מכאן, אני ושיין גדלנו ביחד, כל צעד שלנו היה ביחד.
בין אם זה לצאת בשכונה, לעשות שטויות ביחד, להיעצר ביחד, ובין אם זה להתגייס אל הצבא ביחד, ההחלטה הכי מטומטמת שהייתה לנו.
הרי שמה איבדתי אותו, את החבר הכי טוב שלי.
"שון?" שמעתי קול נשי קורא בשמי מאחוריי, הסתובבתי לאט, מנסה לעצור את הדמעות שגואות בעיניי מהמחשבות על מייקי.
"שרלוט" עולה חצי חיוך על פניי כשאני רואה אותה הולכת מהר כדי להדביק את קצב ההליכה שלי.
"מה קורה?" היא שואלת כשמגיע לעברי, המשכנו צועדים אחד לצד השני לאורך הרחוב.
לא רציתי שברחה הזה יגמר, כי בקצהו השני ביתו של מייקי נמצא.
"למען האמת, אני הולך עכשיו לבקר את המשפחה של החבר הכי טוב שלי שנהרג במלחמה" אני פורק, לא יכול עוד לשמור את זה בפנים.
היא מהנהנת בהבנה, כל הנושא הזה של החיילים, של המלחמה היא מבינה, מנסיון אישי שלה.
"תיהיה חזק, אל תתפרק להם מול העיניים" היא מציע בחצי חיוך שיורד במהרה.
"מצטער, לא הייתי צריך להעלות את זה, מה איתך?" אני אומר ממהר להחליף את הנושא, כנראה קשה לה לדבר על נושאים שקשורים לאחיה.
"הכל בסדר, למעשה היום ביקרתי בקבר של אחי, משהו הניח שמה וורד יפיפה, הוורד היה טרי, משהו ביקר שמה לאחרונה" הא אומרת במלמול, תוהה כנראה מי זה היה.
"אני הנחתי שמה את הוורד" אני אומר בחצי חיוך והיא מביטה עלי מופתעת, "אתה?" ושאלתי בחיוך מבולבל.
"ביקרתי את הקבר של חברי הטוב, ובמקרה נתקלתי בקבר של אחיך, לא יכולתי לעבור ליד הקבר בלי להשאיר פרח" אמרתי לה, מסביר את פשר הוורד שהונח ליד המצבה של אחיה.
"תודה, שון" היא מחייכת לעברי, בלי שמשהו לב עצרנו באמצע המדרכה, באמצע הרחוב מחייכים אחד לשניה.
"אפשר אולי להזמין אותך מתישהו לקפה?" היא שואלת בהיסוס, גורמת לרוק שבגרונו להיבלע לאט.
"בטטחח" מלמול יוצא מפי, כבר שנים שלא יצאתי עם בחורה, ולא יפה כמו שרלוט, העולם הזה זר לי.
"אז קבענו, נתראה שון" היא מחייכת ופונה בחזרה לכיוון השני.
הלב שלי הלם בחוזקה, מה קרה כאן הרגע?