הלם קרב – פרק 4 (סיפור משותף עם aviya)

האור העדין של שעות הבוקר המוקדמות גרם לי לפתוח את עפעפיי בעדינות.
גופי היה שכוב על ספת הבד שהייתה פעם תכולה אבל עכשיו כל מה שנשאר זה ספה בצבע כחול כהה ומלוכלך שקרע גדול פעור בידית השמאלית שלה.
משכתי את גופי הרזה מהספה המלוכלכת וצעדתי בישנוניות לעבר המטבח הקטן והצפוף.
החלקתי בזהירות על רצפת האבן הישנה והגעתי אל המדף שהיה גדוש כולו בתיוני תה מגוונים בריחות ובטעמים שונים.
משכתי את ידי לצד השמאלי של המדף וחטפתי את קופסת גרגירי הקפה היחידה שישבה על המדף בין כל תיוני התה, בקושי נשאר בה משהו.
שמתי את כל הכמות שנשארה בתוך כוס זכוכית בוהקת, הוספתי כפית סוכר והרתחתי את המים בקומקום.
בינתיים, כשהמים רתחו נכנסתי בזהירות לחדרי.
טומי ישן על מיטתי בנוחות, חיוך גדול מרוח על פניו, כל כך שמחתי שהוא מחייך.
בשקט הלכתי על קצות אצבעותיי אל ארון העץ הרעוע שלי וגיששתי בתוך ערימות הבגדים על מנת למצוא בגד נורמלי בחושך.
נכנסתי לשירותים והתלבשתי תוך כדי שאני מצחצח שיניים ומסדר את שיערי הקצוץ שאם מסתכלים טוב אפשר לזהות את השורשים השחורים, זכר ישן לבלורית השחורה והשופעת שהייתה לי פעם, לפני שיצאתי למלחמה.
הגעתי למטבח כשאני מוזג את המים הרותחים על גרגירי הקפה והסוכר ומערבב בעדינות.
אני גומר בכמה שלוקים את הקפה המתקתק, במהירות ובהוקרת תודה שלפחות תפסתי את שארית גרגירי הקפה הקטנטנה לפני אבי.
אני פותח את דלת העץ הגדולה בחריקה רמה ויוצא החוצה שרגליי עדיין יחפות, מתענגות על התחושה של האבנים הפזורות על המדרכה באצבעותיהן.
הרוח הקרירה של שעות הבוקר המוקדמות מבדרת את שיערי בעדינות, אני מוצא את לשוני הוורדרדה החוצה על מנת להרגיש בילדותיות את התחושה הקרירה של הרוח בלשון.
אני שולף מכיס מכנסי הג'ינס הקרועות שלי את חבילת הסיגריות הלבנה והמוכרת ומוציא סיגריה בוהקת.
אני משרבב את שפתיי ודוחף את הסיגריה בין שיניי.
לאחר כמה ניסיונות כושלים אני מצליח להדליק את הסיגריה בעזרת המצית.
אני שואף את העשן לריאותיי לאט, מתענג על הרגע המתוק הזה.
הסיגריה נגמרת במהירות, כמו תמיד.
חשבתי שיהיה נחמד שאולי, במקום להדליק לעצמי סיגריה נוספת אני אסתובב בשכונה, משהו שלא עשיתי שנים רבות.
אני הולך בזהירות על המדרכה הקרה, הרוח מתחילה לקרר אותי ואני מתחיל להתחרט שלא הבאתי איתי את מעילי הכחול.
אני הולך והולך עד שאני מגיע לבית, קירותיו החיצוניים מתקלפים, חלונותיו מלוכלכים ודלת עץ מוזרה וכבדה, שנעולה חזק מאוד.
"היי" אני שומע קול נשי וצלול מאחורי.
אני מסתובב במהירות על מנת לגלות מי האישה הזאת.
חיוך גדול נמרח על פניי כשאני מגלה שזו האישה שעזרתי לה לאסוף את שברי הכד אתמול.
"מה אתה עושה ליד הבית שלי?" היא שואלת אותי בחביבות.
"אה…זה הבית שלך..אני פשוט הסתובבתי…ו…" אני מגמגם בביישנות.
"בוא תיכנס" היא אומרת ומחייכת חיוך שובה לב מאוזן לאוזן.
היא הולכת לעבר שער העץ ושולפת מפתחות מכיס מכנסיה, לאחר כמה סיבובי מפתח בחור המנעול היא פותחת את דלת העץ לרווחה, אני נשרך אחריה לתוך הבית הקטן.
היא יושבת ליד שולחן עץ כהה ומרשים מאוד, אני מתיישב אחריה במבוכה.
"אז אתה שון…נכון?" היא שואלת.
"שון מקלווד" אני מחייך.
"את יכולה לקרוא לי מקווי" אני אומר ומחייך. מקווי, ככה קראו לי כל החברים בבסיס הצבאי.
"אני שרלוט ווטסון" היא אומרת בחביבות.
"אתה יכול לקרוא לי לוטי" היא מוסיפה.
"שרלוט…" אני ממלמל בעדינות.
"איזה שם יפה…"