הלם קרב – פרק 2 (סיפור משותף עם aviya)

אני מתיישב על המיטה המוצעת והחמימה שלי, אני סוף כל סוף מרגיש שאני יכול לנוח כבר, פשוט לשים את היום הזה מאחורי.
העניינים רק הפכו גרועים יותר כשנכנסתי לבית: צעקות, ריבים, קללות…
עיניי כמעט נעצמות ואני מנסה להחזיק את עצמי מעט זמן לפני שאני שוקע בשינה עמוקה נטולת דאגות.
אני נזכר באישה שעזרתי לה לאסוף את שברי הכד, היא הייתה כל כך יפה, שיערה החום כל כך חלק, עיניה הכחולות צלולות כים.
אני סוף כל סוף עוצם את עיניי כשאני עדיין שקוע במחשבות טובות על האישה ההיא כשלפתע מלמול רך גורם לי לפתוח את עיניי.
אני פותח בזהירות עין אחת, טומי עומד מולי מכווץ בתוך הפיג'מה הירוקה שלו, הוא מנסה לסמן לי משהו, מנסה לתקשר.
הבנתי, הוא רוצה להיכנס איתי למיטה, חיבקתי אותו חזק והכנסתי אותו למיטה החמימה, היה לו קר, הוא רעד מקור, חיבקתי אותו עד שהרגשתי שהוא נרגע לאט.
אני זוכר איך הגבתי שטומי רק נולד, כעסתי כל כך, הייתי בטוח שזה הדבר הכי רע שקרה לי.
בום! רעש חזק וצורמני של רעם גורם לי שוב לפקוח את עיניי במהירות, אני חוזר בזמן למיטה הקרירה והרעועה בבסיס הצבאי, איך כל לילה הדמעות היו זולגות להן לאט כשאני מתפלל בקול חרישי לבית חם, כשהמדים הנקיים שלי תלויים על הקצה של המיטה, מוכנים ומבריקים ליום חדש של מלחמה ספוגת דמים.
אני מרגיש זרועות נעטפות סביב מותניי, זה מחזיר אותי להווה, טומי מחבק אותי חזק כל כך, הרעם בטח הפחיד אותו.
אני מחבק אותו ומנסה שוב להרגיע ללא הצלחה, טומי רועד עכשיו מפחד.
לפניי שאני מספיק לעשות משהו, אני שוקע בשינה העמוקה שייחלתי לה כל היום המתיש הזה.