הלם קרב – פרק 1 (סיפור משותף עם aviya)

הוא משפשף את ידיו מהאזיקים שהודקו לידיו ושוחררו בזה הרגע, הוא חולף על פני ויוצא מהתחנה.
מתעלם ממני, כאילו הייתי רק אוויר מבחינתו.
אימי מהרה לצאת אחריו, לעזאזל איתם.
יצאתי מתחנת המשטרה, הרכב הישן שלהם כבר נסע ונעלם בפתח החניון יוצא אל הכביש ומשתלב עם התנועה הזורמת.
עליתי על האופנוע הלבן הכבד, עדיין לבוש במדים שם את הקסדה התואמת על ראשי ומתניע, המנוע מתעורר בקול שאגה רמה.
אני לוחץ על הגז ממהר להשתלב גם בתנועה העמוסה של ניו יורק בשעות אחר הצהריים המאוחרות.
נוסע במהירות ומעלה מכול שנייה שעוברת את מהמהירות הדוהר על הצג בעוד אני דוהר על הכביש.
85, 90 ,110 קמ״ש והמד רק ממשיך לעלות, עקפתי ממזמן את הרכב הישן של הוריי, הנמכתי את מהירות כשנכנסתי לרחוב הארוך, עוצר את האופנוע ליד הבית הישן שאני מתפלא איך עוד עומד על טיליו.
הורדתי את הקסדה מעל ראשי, יורד מהאופנוע הלבן ומסדר את השיער הקצר שלי שהתחיל להתארך מעט בשבוע האחרון.
קול נפילה נשמע מאחוריי, זה החזיר אותי אחורה בזמן בשנייה, הכול הפך חשוך, שחכתי שאני עומד באמצע הרחוב.
מבטי מזוגג באוויר, ובמוחי רצות תמונות נעות.
קול נפילות, פצצה, ועוד אחת, אחת נוספת רועמת באוזניי.
מכשיר הקשר האחוז בחוזקה בידיי עומד להתפרק, רעשים סטטים הם היחידים שנשמעים מבעדו, הקשר נותק.
אני לבד, במערכה שלמה, אני נמצא לבד.
ולאוזניי שוב נשמעות הנפילות, החבטות, הרעשים החזקים של פצצות המתנגשות בקרקע הקשה והיבשה, המאיימות להרוג אותי.
חייל מולי, הוא פצוע, זה מייקי.
הוא מלא בדם, דם אדום סמיך ממלא אותו, נוזל מפצעיו בכמויות, הוא שולח את ידו למולי.
״תפסיק עם ההצגות שלך חתיכת אגואיסט״ מייקי אומר, בעצם…
אני חוזר אל המציאות בשנייה, האבא האלכוהוליסט שלי עומד למולי, אמא שלי מכווצת מאחוריו, מפחדת לעזוב, מפחדת ללכת.
אני שותק, אני לא יכול לענות לו, אני לא יכול לומר לו כלום, אני לא מפחד כי אני חזק יותר, אני לא מפחד ממנו, אבל אני לא רוצה להיכנס לכלא בגללו , הוא לא שווה את זה.
הם חולפים על פניי בפעם השנייה היום ונכנסים מבעד לדלת העץ הרעועה בכניסה, אני עוד לא נכנס אבל מבחוץ אני שומע את הקללות, את כול הצרחות, הבכי.
אני נזכר בקול החבטה ומסתובב למאחוריי, במרחק של שני בתים בודדים מאיפה שאני עומד, בחורה צעירה עם ארגז גדול שנפל מידה ומסביב משהו שבור בצבע חום כהה.
אני מניח את הקסדה הלבנה על מושב העור השחור והמבריק, ממהר אל הבחורה כדי לעזור לה, בצבא לימדו אותנו לעזור כשצריך.
שיערה החום בהיר שמוט מסביב פנייה והיא מנסה לאסוף את השברים.
אני מתכופף לצידה מרים בזהירות את השברים החומים של כד חרסינה גדול ודי מפואר, יחסית למקום כזה.
״את בסדר?״ שאלתי את הבחורה, מרים מבט אליה ועייני נתקלות בדם הזולג מחתכים בידייה.
אני שוב נזכר, המוח שלי חוזר אחורה בזמן אל שדה הקרב, אל הפציעות, אל הדם של הפצועים, הדם שלי, דם מלכלכים את המדים.
״זה רק חתך קטן, אתה בסדר ?״ היא שואלת אותי מחזירה אותי למציאות המרה יותר גרוע משדה הקרב בעיראק.
״אני… כן״ אני מתחיל לגמגם וקם לעמידה זקופה, ״את צריכה עזרה עם זה?״ שאלתי אותה, רוצה להסתלק ממראה הדם כמה שיותר מהר.
״לא אני מסתדרת, תודה״ מלמלה לעברי מבוישת, שבתי על עקבותיי בלי לומר מילה ממהר חזרה לקשור את האופנוע לעמוד חשמל אפור וגבוה הניצב ברחוב קרוב אל ביתי, וממהר להיכנס פנימה אל הצעקות של אבי, אימי מנסה לרצות את מבוקשו, וטימי אחי הקטן והאוטיסט יושב בפינה רגליו מקופלות לחיקו והבכי הקורע לב שלו נשמע עד אוזני.