הלכתי לאיבוד במילאנו-פרק שני

"אז מה אמרת ששמך,בל?"
הנער שאל, ועל פניו אותו חיוך קטן וצדדי.
"אין לי שם" עניתי לו" עיניי מביטות במדרכה,
אני פוחדת שאם אסתכל אל תוך עיניו, אאבד לנצח.
אני לא בטוחה שאיפה מגיע הפחד הטיפשי הזה,
אבל הוא שם, בעומקי נשמתי.
"אם כך, אמשיך לכנות אותך בל" הוא אמר,
עיניו הביטו בי לשנייה, ואז חזרו אל הדרך.
"לא לזמן רב" אמרתי, יותר לעצמי מאשר אליו.
"הו, אני מאמין שאם תישארי באכסנייה,
זה יהיה לזמן ממשוך" הוא אמר, וצחק בשקט.
היה לו צחוק מוזר, קצת כאילו, הוא מנסה לא לצחוק,
אך באותו הזמן צוחק.
"למה?" שאלתי, הייתי כול-כך עייפה שלא חשבתי
אפילו לרגע שעדיף לשתוק.
"משום שהמקום בבעלות המשפחה שלי"
הוא אמר את זה, כאילו זה הדבר הכי ברור מעליו בעולם.
"מגניב" אמרתי, בגלל שלא ידעתי מה אוכל לומר עוד.
"הגענו" הוא אמר, ונעצר מול, בית בצבע קרם.
הוא היה על חמש קומות ובעל חלונות הפונים אל הפארק,
טוב, לפחות ככול הידוע לי.
"וואו" היה הדבר היחיד שיכולתי לומר.
"זה מה שחלק מהאנשים חושבים כאשר הם רואים את המקום הזה"
הוא אמר והסתכל עלי הבית במבט מעורב, כאילו
הוא לא בטוח אם הוא אוהב את המקום או לא.
"ומה השאר חושבים?" שאלתי, חושבת כיצד מישהו יכול שלא
לחשוב שהמקום הזה מדהים.
הוא אולי לא היה גדול במיוחד, אך הוא נראה חמים ונעים, לפחות מבחוץ.
"אחרים אומרים כי זה סתם עוד בית, וכי רוב הבתים שהם ראו במילאנו
הרבה יותר מרשימים ממנו" הוא אמר, ולרגע, יכולתי לראות כיצד הזיכרונות רצים בראשו.
"טוב, אני יכולה להגיד לך דבר אחד" אמרתי והבטתי לרגע בפארק מאחורינו.
"מה?" הוא שאל משועשע.
"הייתי כבר ברוב העולם, ואני עדיין חושבת שהמקום נראה מדהים"אמרתי וחייכתי לעברו.
"אז, אנחנו נכנסים או שנמשיך לעמוד פה?" שאלתי לאחר מזמן מה,
אבל לא הבטתי לעברו.
זכרי, בסופו של דבר, את תעזבי, אז אל תתחילי לפתח ציפיות או קשרים.