הלכתי לאיבוד במילאנו-פרק אחד

אני מסתובבת כבר שעות,
והאמת שאין לי מושג איפה אני.
אפילו ההורים שלי לא יודעים איפה אני.
לא שבאמת אכפת להם.
מאז שהם התגרשו, מספיק שאני אומר שאני אצל ההורה השני,
והם לא יטרחו להתקשר או אפילו לסמס.
אז ככה אני נעלמת לחודשים לפני שהם מחליטים שזה
לא בסדר שאני מבלה כול-כך הרבה זמן עם הורה אחד
ושהם יכולים להיות טובים בדיוק כמוהו.
זה די מגניב, אבל לפעמים זה בהחלט יכול להיות מעצבן.
במיוחד במצבים כמו אלו.
זאת אומרת, הייתי שמחה אם אחד מהם היה מתקשר בשביל לשאול
איפה אני לעזאזל, זאת אומרת, אני טסתי את כול הדרך לאיטליה,
בלי שאף אחד מהם אפילו ישאל איפה אני.
"היי, את בסדר, טוסורו*?"שאל נער שעבר שם במקרה.
"כן, צ'יארו**"אמרתי וחייכתי אליו, למדתי כבר מזמן שאנשים כמוהו,
שואלים רק בשביל לצאת ידי חובה, ברגע שאומרים להם שהכול בסדר,
הם ממשיכים ללכת.
וכך היה, הוא פשוט הסתכל עליי לשנייה, משך בכתפיו, והמשיך ללכת.
"את טיפשה" לחשתי כאשר הבנתי שהיה סיכוי שהוא יוכל להסביר לי לאין אני
אמורה לפנות.
לא ידעתי מה לעשות, אז נשענתי בייאוש על הקיר.
"היי, אתה" צעקתי כאשר הבחנתי בנער, או לפחות במי שחשבתי
שהיה הנער.
"מה?" שאל הנער, והסתובב לעברי, וכאשר עשה זאת הבנתי שזה לא אותו הנער,
נכון, הדמיון ביניהם היה מדהים, אבל היה משהו שונה.
"יש לך מושג איפה יש פה אכסניה או משהו?"שאלתי, מיואשת.
הוא הביט לעברי לשנייה, בוחן אותי.
"כן, בואי אחריי, בל" הוא אמר בחיוך קטן.
ואני נשבעת שלשנייה לא היה לי אכפת לאין הוא ייקח אותי,
כול עוד הוא ימשיך לחייך.