הלוואי ש…- פרק 9

"מה זאת אומרת? גם אתם יכולים לעשות דברים כאלו?" שאלתי. "אמ… כן! למה את חושבת שאנחנו כאן?" שאלה אלה. "אני יודעת? לעצבן אנשים, להתלבש מוזר, לחטוף אנשים…."
"זה לא אישי נגדך" קטע אותי ג'יימס. "חטפתם אותה? ארת'וי אמר לשכנע אותה ולהסביר לה מה קורה!" אמר הבחור עם החרב. "היא לא הייתה מאמינה. היא אוהבת את אבא שלה יותר מדי" הסביר ג'יימס. "איך לעזאזל אתה יודע?" הקשה על ג'יימס. "מצטער, חביבי. אבל זה סוד כמוס לפרה ולסוס" חייך ג'יימס. האיש פשוט רטן לעצמו משהו, ויצא מהחדר.
"סוד כמוס לפרה ולסוס? ברצינות?" הביטה עליו מלודי. ג'יימס רק משך כתפיים. מארק הביט בי בצורה בוחנת על יתר מידה. "ג'יימס אמר שאת יכולה לשלוט באש, ועכשיו גם אוויר… יש עוד משהו?" שאל. לא! אני ממש לא הולכת לומר להם! אמא אמרה אמרה לי לא לגלות לאף אחד. ואם לא אמרתי זאת אפילו לאבא שלי, למה שאומר זאת לאנשים שחטפו אותי? "לא משהו חשוב שאתם צריכים לדעת עליו" שיקרתי. "בטוחה? כי זה נראה שאת מהססת" אמר בחשד. נשמתי עמוק והבטתי בעיניו. "אני זו שצריכה לשאול את השאלות כאן! אתם חוטפים אותי…"
"שוב- לא אישי נגדך" קטע אותי ג'יימס, שוב. "תשתוק, פאיירבוי! אני לא מתכוונת להישאר כאן בלי תשובות! יש לי מחוייבות ואני לא יכולה לנטוש אותה גם אם חטפו אותי! אז תעשו לי טובה ותחזירו אותי הבייתה!" צעקתי. "מצטער אבל…" פתח ג'יימס. "אם תגיד 'לא אישי נגדך', אני נשבעת לך, אני אזרוק אותך דרך החור הזה בדלת היציאה!" צעקתי עליו. הוא הרים ידיים. "כול מה שרציתי לומר זה שגם אם היינו רוצים, ואנחנו כן, אנחנו חייבים אישור מארת'וי" אמר ג'יימס. "מי זה ארת'וי שוב? ומה זאת אומרת הייתם שמחים אם לא הייתי כאן?" שאלתי. "ארת'וי הוא סוג של מנהל כאן. וזה לא שהיינו שמחים, זה שהיינו רוצים" אמר ג'יימס. "אז אתם בעצם לא רוצים אותי כאן?" שאלתי כמנסה להבין. טוב, אני לא רוצה להיות כאן, אבל כן מפריע לי כשלא רוצים שאהיה כאן! "חשבתי שאת לא רוצה להיות כאן במילא" אמר כמתגונן. "זה לא קשור" אמרתי. "כן, זה כן"
"לא, זה לא"
כן, זה כן"
לא, זה לא"
ג'נה קטעה אותנו. "תשתקו שניכם!" אמרה בקול רם. "אנחנו לא יכולים לשחרר אותך! הבהרנו את זה מקודם, לא?" פנתה אליי. רק גילגלתי עיניים והסתובבתי לקיר מאחורי. "אמרתי לכם. פרינססות לא יכולות להסתדר אם לא מסכימים איתן. בגלל זה התנגדתי" אמרה אלה, הסתובבתי אליה. היה נראה שהיא נהנת מכך. "מה? כול מה שאני אומרת זה שאם את לא מסתדרת עם היחס כאן, את יכולה ללכת. זה לא מקום לנערות מפונקות" התגרתה. מה המניע שלה? למה היא עושה את זה? "מה את בכלל יודעת עליי? ומה עשיתי שאת מתנהגת אליי ככה?" שאלתי. החיוך המזערי שהיה על פניה נעלם, ושתי עינייה הפכו לעצובות. "זה לא עיניינך" אמרה בכעס. "אה… כן, זה כן. את מתנהגת אליי כאילו אני אוייבת שלך" אמרתי. היא לא ענתה, רק השפילה מבט. היה אפשר להרגיש את המבוכה והמתח באוויר. נאנחתי. "אני הולכת" אמרתי לבסוף, ויצאתי מהחדר. אחרי חמש שניות, לנדן צעד לידי. "ומה פרחח מספר שלוש עושה כאן?" שאלתי. "זה לנדן. ועדיף שאני אלך איתך מאשר שתלכי לאיבוד" אמר בחיוך גאה. "ולמה בחרו ילד בן עשר לשמור עליי?" שאלתי. "אני היחיד שהסכמתי לשמור עלייך. מארק, ג'נה, ג'וני ומלודי צריכים לעבוד על משהו, אלה שונאת אותך כביכול ולג'יימס לא ממש בא לראות אותך. ואני בן שתיים עשרה" אמר בכנות. אווץ'. "ומה עם מיכאל ויונתן?" שאלתי, למרות שזו לא הייתה צריכה להיות אפילו שאלה. "ברצינות?" גיחך.

המשכנו ללכת במסדרונות. ואני חושבת שלנדן די איבד את זה. "למה אנחנו הולכים בין המסדרונות?! מה הפואנטה?" שאל במעט כעס. "אני אמרתי שאני הולכת. לא אמרתי לאן" הזכרתי. "אז את מתכוונת שאת הולכת לטייל ככה עד שתתעייפי?" שאל. "פחות או יותר" חייכתי. "אני לפחות יכולה ללכת לשירותים?"
"אף אחד לא אמר לא"
"אבל אני צריך לשמור עלייך…." נאנח. "רוצה שאלתי איתך לשירותים?".
"אני מעדיף שלא. חכי לי כאן" אמר, ורץ לשירותים. הייתי בדילמה אם לחכות לו. בסופו של דבר החלטתי ללכת לבדוק את הדלת המוזרה מאתמול.

הצלחתי להגיע אליה רק אחרי רבע שעה. כאשר הגעתי, פתחתי אותה. אותו הריק נשאר. והבטתי בלוח שליד הדלת ולחצתי על הכפתור הכתום. מן מערבולת לבנה נראתה בריק ואז טירה מוזרה נראתה. זיהיתי אותה מיד. בלי לחשוב יותר מדי, קפצתי. "אלכס!" נשמעה צעקה מאחורי. אך כבר לא יכולתי לחזור.
כי עכשיו, אני בדרך הבייתה