הלוואי שיכולנו להיות ביחד-פרק4

לאחר שסיימון נרגע מצעקתי הוא בא עליי ויש ליידי,"מה קרה?","זאת דודה שלי!! היא רוצה לשלוח אותי ללונדון!","מה!! אבל יש לך כאן את כול החברים שלך ואת הבית שלך!","אני יודעת,ומה פתאום היא נזכרה בי!!",לפתע שמענו את צלצול הטלפון,הלכתי לכיוונו והרמתי את השפורפרת,"הלו?",עניתי,"היי אנבל זאת לוסילה דודתך,רק רציתי לשאול עם קיבלת את המכתב ואת הכרטיס?","כן דודה לוסילה",עניתי בעצבנות,"יפה מאוד,תקני בגדים חדשים ותיסעי אליי",היא אמרה בשלווה,"אוקי,דודה לוסילה",אמרתי בסינון וניתקתי את הטלפון,"טוב סיימון אנחנו צריכים לעשות קניות את מוכן?","כן",התקדמנו לעבר הדלת עד שהוא עצר אותי,"ההה אנבל?","מה?","לא שזה עינייני אבל את עדיין עם פיג'מה",הסכלתי על בגדי ונאנחתי,"טוב סיימון תישאר פה אני הולכת להחליף בגדים",אמרתי ועליתי במדרגות לחדרי.
סיימון ניגש למיטבח ושם את הפיגיון בתוך סל כחול יפיפה שעמד בפינה,וסידר את המטבח.
לאחר כמה דקות אמה ירדה,והם הלכו לחנות בקצה הרחוב.
"סיימון איזה חולצה יותר יפה? זאותי או זאתי?",היא הראתה לו שתי חולצות זהות לחלוטין,"הן אותו דבר","לא הן לא,זאת ורוד ביבי וזאת ורוד מסטיק","מה זה משנה רק תבחרי אחת וזהו!",היא נאנחה וסגרה את דלת התא.
היא יצאה מהתא שאין ביידייה דבר,"איפה החולצות?",סיימון שאל אותה ברוגז,"אם הייתה מקשיב,הייתה שם לב שזה ורוד!!","נו ו….","אני לא אוהבת ורוד!!!!",היא אמרה ויצאה מהחנות,כשסיימון קוראה לה מאחור.
הם עלו במעלית לדירה.
"אמה את נעלת את הבית?",סיימון שאל בסקרנות,"כן למה?","סתכלי!",הוא אמר והסתכל על הדלת הפתוחה.
"אוי לא!…"היא צעקה והם נכנסו לדירה.