הלוואי שיכולנו להיות ביחד-פרק3

"אנבל את רוצה לספר לי או לא?",הוא שאל וניגבתי את דמעותי,"אבא שלי מת","מה! איך?",על פניו של סיימון עלתה דאגה רבה,"לא יודעים את הסיבה למות,אמרו שלא הייתה לו טיפה אחת של דם בכלל בגוף","מוזר..","כן אני יודעת,בכול מקרה אז….,סיימון לא הבין על מה דיברתי ואז הוא קלט,"הה!! כן,רציתי להביא לך את זה",הוא הביא לה חתיכת בד העוטפת משהו ועל חתיכת הבד היו חוטים שחורים,"מה זה?","מזל טוב,תפתחי",היא פרמה את הקשרים ואת חתיכת הבד וראתה פיגיון יפייפה מזהב שחור,והוא היה מעוטר באבני חן ואבני אודם,והיה כתוב בכתב חרות מוזר:"מורטנס מולינג אנבל אדוארד',"מה!? מאיפה יש לך דבר כזה!?","מצאתי את זה,וחשבתי שאת תואהבי אותו…נו..את אוהבת?","אוהבת!?אני מתה עלה זה!! תודה!!,הה וסיימון מה כתוב פה?","לא יודע",חיבקתי את סיימון חזק עד שצלצול פעמון הדלת צלצל,"רק שניה!",צעקתי לכיוון הדלת,פתחתי אותה וראיתי איש זקן בשנות ה-60 לחייו לבוש מדים בצבעים כחול ותיק שחור יפה לידו,"חבילה לאנבל אדוארד ","כן זאת אני",הוא הביא לה את התיק השחור והלך,היא סגרה את הדלת והתיישבה בסלון על השטיח האדום והמרופד שהיה באמצע החדר,"מי זה היה?",שאל לפתע סיימון,"זה היה הדוור נראלי","מה יש לך שם?,מי שלח לך את זה?",הוא שאל והסתכל על התיק,"לא יודעת אבל יש כאן מעטפה",היא קראה את המכתב:
"לאנבל היקרה לי מאוד,
שמעתי מה קרה אתמול בלילה ואני מצטערת בשבילך מאוד.
בגלל שאביך נפטר ואמך איתי בלונדון בתרדמת אז את תעברי עליי הביתה ואני אגדל אותך עד שאמך תתעורר.
שלחתי כרטיס טיסה עלייך והוא בתוך התיק, התיק הזה הוא התיק של בית הספר שלך ובתוכו יש את מדי בית הספר החדש לך כאן בלונדון.

מקווה לראותך,דודתך לוסילה!

נ.ב.
הטיסה היא היום בשעה 00:39
טיסה נעימה.

"מה!!!!!"צעקתי בחלל הבית וסיימון קצף ממקומו בבהלה.