הלוואי שיכולנו להיות ביחד-פרק2

קמתי והרגשתי כאב חד בראשי,הרמתי את ראשי והייתי בבית החולים,"איך את מרגישה חמודה?",שמעתי מישהו קורא שלי,הסתובבתי וראיתי איש מבוגר בחליפת רוקחים,"מה?","שאלתי עם את בסדר?,את עברת לילה קשה",לא הבנתי על מה הוא דיבר ואז ראיתי בחדר מולי את גופתו של אבי,דמעות החלו לנזול מעיניי,"מה…מה קרה?",שאלתי בדאגה כיוון שלא היה זכור לי כלום מאתמול,"אביך נפטר אתמול בלילה כשהוא יר…",היא הפסיקה אותו ורצה לכיוון החדר,"מצטער ילדה,זה היה מאוחר מידי",הוא אמר אבל לא היה לי אכפת,"ממה הוא מת?",שאלתי אותו מיד,"לא יודעים,לא הייתה לו טיפה אחת של דם בגוף,אולי הוא איבד דם,או שהיה חסר לו דם,אין לנו סיבה למותו","אז מה יהיה עליי?איפה אני יהיה?","הודענו למשטרה והיה שם מישהו שהכיר את אביך ואז יצרו קשר עם דודתך והיא אמרה שהיא תיצור קשר איתך בהקדם האפשרי",'רק שניה מה!! דודה לוסילה!! לא דיברתי איתה מאז שאמא נכנסה לתרדמת! כבר 5שנים!! מה פתאום היא נזכרה בי!',זה היה הדבר היחיד שעבר לי בראש.
"טוב….הההה..איך אמרת שקוראים לך?","קוראים לי אנבל","אוקי אז אנבל,את צריכה ללכת","לא!! מה עם אבא שלי?!","אנחנו נקבור אותו",הוא גרר אותי משם וטרק את הדלת מאחוריו,הוצאתי לשון לעבר הדלת והלכתי משם.
נכנסתי לבית שלי שהיה מרחק כמה רחובות ספורים משם,נכנסתי לבית וראיתי את סיימון.
"סיימון מה אתה עושה פה!?",שאלתי במבוכה,"רק עברתי בסביבה וחשבתי לקפוץ להגיד שלום",(סיימון הוא ידיד מאוד טוב שלי),"מה קרה אנבל?",הוא שאל אותי,"לא קרה כלום","את בטוחה,כי את נראת כאילו עדר של פילים דרס אותך",רצתי לזרועותיו החמות בבכי.
"זה בסדר,אני שומר עלייך",הוא אמר לי והרגשתי בטוחה.