הלוואי וזה היה אמיתי- פרק 4 חלק א' – תגיב!!!

כשהייתי מתעוררת בבית, תמיד היה מאוחר. בבוקר הראשון בפנימיה קמתי בשעה סבירה ,בארוחת הבוקר לין למה היא חושבת שלא. רומי מגחכת ולין תוהה, "מה?" היא שואלת בטון ילדותי. "כלום, זה פשוט, מתי את קמת בבוקר?" מגחכת שוב רומי וחיוך ערמומי על פניה. "אתם יודעים מה?" היא אומרת ומנופפת את המזלג הטבול בסירופ מייפל, אנחנו מסתכלות כמחכות לתשובה ומושיטות לה אוזן. "לא חשוב" היא אומרת ומעיפה בנשיפה קצוות שיער מהפוני הארוך והכתום שלה, ומביטה בנו כמו שילדה קטנה מביטה כשהיא כועסת כשהיא לא מקבלת משהו.
פתאום ידיים עוטפות את לין והיא צווחת לרגע. "די, אדם, הבהלת אותי" היא אומרת. "סליחה" אדם אומר ומחייך, "אבל כל כך דרשת את זה" מוסיף ומנשק אותה, או שהיא מנשקת אותו? איך שלא יהיה, אני המומה וכנראה מראה את זה, הוא מתיישב והם חוזרים לעיסוקיהם כאילו את שגרה. אני מכחכחת בקול בגרון בכוונה, ומביטה בשאלה. מיד לין מתחילה להציג, "אהה כן! אדם זאת הל, הל זה אדם, החבר שלי" היא נראית מאוד מסופקת מהעובדה הזאת. "אתמול אדם לא היה בארוחה כי?" היא אומרת ומחכה שישלים את המשפט. "כי נרדמתי בספרייה עד שמר ווקר העיר אותי". "אופייני" אומרת רומי וממשיכה למרוח ריבה על הלחם שלה. "מי זה מר ווקר?" אני שואלת. "מר ווקר הוא הספרן הראשי של הספרייה" אומר תומס מאחורי. "שם אדם נרדם אתמול" אומר מיילס, שגם הוא נמצא פה, וכבר הספיק לשבת ליד רומי. ותומס התיישב לידי.
רומי הכריחה אותי להרשות לה לעשות לי סיור בכל המקומות שעוד לא הייתי בהם. כשהיינו בחצר היא הראתה לי את הפינה האהובה עליה, ממש מרגישים את הטבע, ריח של אדמה לחה ועצים ירוקים שעושים צל בהיר על המקום. גם אני אוהבת את המקום הזה, "להיות כאן תמיד עוזר לי להירגע, לחשוב, לחלום" רומי מפנטזת, אני שמחה שהיא חברה שלי, היא כל כך נחמדה, היא הייתה נחמדה עוד מהרגע הראשון שנפגשנו. היא גם כל כך מלאת חיים, זה יתרון נוסף שלה, היא לא אוהבת לחיות בחושך. אולי זאת המטרה של המקום, לא אור הזרקורים, אבל גם לא באפלה. לא לבד אבל עם רגליים על הקרקע.