הלוואי וזה היה אמיתי- פרק 3

רומי עוזרת לי לסדר את הבגדים שלי ולהפוך את השולחן שלי לנחמד יותר. הנחתי תמונה שלי ושל אמא ואבא מחובקים על השולחן, התמונה מזכירה לי רגעים יפים יותר, אני מתגעגעת לזמנים ההם.
רומי שכנעה אותי ללכת איתה למועדון מאוחר יותר. "שם אנחנו מתאספים שמשעמם לנו או שאנחנו רוצים להתבטל" היא מסבירה לי, "המטרה היום" היא ממשיכה, "להכיר לך את החברים שלי". "אל תדאגי" היא אומרת כשהיא רואה מכך שאני לא מרוצה מהרעיון, "כולם נחמדים ממש!".
משום מה אני כבר לא עצובה כל כך, אני פחות מתגעגעת לבית ככל שהשעות עוברות. אני כמעט בטוחה שזו השפעתה של רומי בעניין, היא מסיחה את דעתי ומצליחה להוציא ממני חיוכים וצחוק שלא חשבתי שיגיעו בכלל. הבטן שלי מקרקרת ורומי שמה לב. "קדימה" אומרת רומי בחיוך, "הולכים לזלול!".
בדרך לחדר האוכל רומי מסבירה לי את כל החוקים, הנהלים והמנהגים של 'ריבר'. היא מסבירה לי שהלימודים מתחילים בשמונה בבוקר ובדרך כלל נגמרים בארבע, כלומר יש תשע שיעורים וכל אחד אורך ארבעים וחמש דקות, אחרי כל שיעור חמש דקות הפסקה כדיי לעבור לכיתה הנכונה, יש ארוחת בוקר בחדר האוכל לפני הלימודים וארוחת צהריים שאורכת כחצי שעה בין השיעור החמישי לשיעור השישי, ביום שבת וראשון כרגיל, לא לומדים, בזמן הזה אפשר לצאת מהפנימייה אבל חובה לחזור עד עשר, אחרת לא נוכל להכנס. ארוחות ערב, כמו שאליה אנחנו הולכים, יש משש עד תשע, ואם מישהו רוצה חטיף לילי הוא יכול לבוא מתי שהוא רוצה. יש מדורה גדולה בחצר כל שבועיים בשבת, ומביאים מרשמלו ומספרים סיפורים מפחידים, רומי אומרת שעושים את זה כדיי להזכיר שיש גם טבע מאחוריי כל המודרניות והקדמה שבעולם, אני זוכרת שיצאתי עם אבא לטיולי מחנאות ושהיינו יושבים מסביב למדורה שנינו לבד, בלי אמא, מפני שאמא שונאת מחנאות. אני מחייכת, ובדיוק אז רומי עוצרת אותי ואומרת "הגענו".
חדר האוכל גדול ומרווח ויש בו תחושה של חגיגיות, בניגוד לכל מה שראיתי עד כה, בחדר הזה יש איזושהי שמרנות מסוימת. יש עשרות שולחנות מרובעים הפזורים בכל החדר, מפות לבנות ארוכות פרוסות על כל שולחן. אגרטל פרחים צבעוני מונח על כל שולחן גם הוא. מסביב לחדר עשרות מגשים עם מאכלים, סלטים ותוספות, איזה תפוח אדמה בשמנת תפס את עיני. רומי מושכת אותי לשולחן בו יושבים כנראה חבריה, אנחנו מתיישבות אחת ליד השנייה ורומי מציגה אותי, "תכירו, אנשים, זאת הל". "היי" אני אומרת לכולם. "היי" משיב אחד מהם, זה שיושב לידי , נער עם שיער בלונדיני קצוץ ועיניים כחולות, "אני תומס, נעים להכיר" אומר, מחייך ומושיט יד כדי ללחוץ את ידי. "נעים להכיר גם אותך" אני מחייכת ולוחצת את ידו. עכשיו אני מכירה שני אנשים. זאת התחלה.
"אז הל, קיצור של מה?" שואלת אותי האחת שמאלכסוני הימני, ג'ינג'ית, עם עור בהיר ומנומש ,עיניים ירוקות יפות וחיוך מקסים. "הלנה" אני משיבה. "היי, אני לין, טוב, לינדזי במקור, אבל, את יכולה לקרוא לי גם לין". "היי, לין" אני אומרת לה בחזרה. "טוב, הל. אני חושבת שאנחנו רעבות מספיק זמן" אומרת רומי, "בואי ניקח קצת אוכל!" מכריזה, קמה וטופחת על ביטנה בחייכנות.
אנחנו חוזרות עם סלט ירקות, דג והמון תפוחי אדמה בשמנת. "לא הגזמתם?" שואל בחור עם שיער חום קצר ועיניים חומות בהירות. "אוי, תשתוק, מיילס", אומרת לין ומכה אותו על הגב, הוא עושה את עצמו מתקפל מכאב ואני צוחקת. רומי מצקצקת בלשונה כמחווה לאי שביעות רצון, אני מחקה אותה ומקבלת על הגב גם.
אחרי הארוחה אנחנו הולכים כולם למועדון ומדברים על המדורה שתתרחש מחר בערב.
אני מתחילה להרגיש שייכת לכאן.
בגלל שהגעתי מאוחר, בצהריים, פיספסתי את כל המולת הלימודים של הבוקר. הפעם הבאה שיהיו לימודים, היא כמובן, יום שני. ביום שני יחול היום הראשון שלי כתלמידה כאן. עד אז רומי ולין עוזרות לי להחליט מה ללבוש לבית הספר, היות שכאן אין תלבושת אחידה כמו בבית הספר הקודם שלי. אני מוצאת דף ובו מערכת שעות במגירה שמתחת לשולחני, אני מדביקה אותה לשולחן כדיי שאוכל להסתכל עליה בכל עת. מאוחר יותר לין לוקחת אותי לספרייה ועוברת איתי על כל המידע שאני צריכה לדעת על כל שיעור ומורה. אחר כך רומי ולין מכריחות אותי להתלבש בכל הבגדים שהבאתי ולבדוק מה יכול להתאים למדורה, אני יוצאת ונכנסת לשירותים עם ערימת בגדים בידי ורומי ולין זוקפות או מורידות אגודל לפי דעתן על המראה.
גם רומי ולין בוחרות בגדים וסגרנו בסופו של דבר על ג'ינסים בהירים וגופיות משתפלות בגוונים כהים.
רומי ישנה במיטה שלמטה ואני בזאת שלמעלה. איך היא לא ישנה במיטה שלמעלה? אני תוהה, אני שואלת ורומי מסבירה "אני כבר רגילה, השותפה הקודמת שלי ישנה למעלה" נראה שהיא לא רוצה לדבר על זה, אז אני עוזבת את הנושא, מתארגנת לשינה. אני נכנסת למיטה ומאחלת לרומי לילה טוב. "לילה טוב" היא משיבה לי בחזרה.
הלילה הזה נטול מחלומות על שדות לבנדר.