הלוואי וזה היה אמיתי-הקדמה-ניסיון

אני ממש מקווה שתאהבו, מכל הלב, ותגיבו תגיבו תגיבו :) סיפור ראשון!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני נוגעת בדשא הרך, עורי נחרך קלות בעור השמש, ריח פרחי לבנדר ממלא את אפי.
הלוואי וזה היה אמיתי.
אבל זה לא, זה סתם עוד חלום, וממש לא יעזור לי לפנטז על מקום שלו שכזה, שאני צריכה להתחיל להתארגן, ממש בכל רגע.. שנייה, עוד טיפה, עכשיו אני חייבת לקום. אבל אם זה היה תלוי בי, כל זה לא היה קורה, אמא הייתה נשארת איתי ולא הייתי חייבת ללכת למקום הזה, שאליו מחוייבים להגיע בשבע בבוקר.
אולי כדאי שאתחיל לקרוא לו בית, כי אין סיכוי שאבקש מאמא שתישאר, כי אם אבקש, היא תישאר אבל היא שברירית כל כך שאין סיכוי שאעשה את זה, היא רק מתחילה להיות מאושרת, אני לא אהרוס אותה ככה, בחיים לא.
אז אני קמה, לא משנה כמה אני לא רוצה להיפרד מהמיטה היפה שלי, שסבתא הזמינה לי במיוחד מחו"ל וכעבור כמה דקות אני רואה ילדה ממוצעת עם שיער חום כהה ועיניים אפורות מביטה בי, אבל היא לא ממש נראית כמוני, איפה החיוך שמאיר אותה כל בוקר? איפה הנצנוץ בעיניים? איפה הילדה שהייתה מדברת עם מייקל כל בוקר בטלפון ומאושרת מהעובדה הפשוטה שהוא קיים?
אני לא יודעת.
אני יודעת שאני הלנה או הל בקיצור, שזה לא הבית שלי יותר, ושאמא קוראת לי מלמטה כי אנחנו מאחרות.
"אני באה, אמא"
"אוי מתוקה" ואני ממש רואה דמעה בעיניה, "היי אמא", "אל תדאגי, אני אהיה ממש בסדר, ואנחנו נדבר כל שבוע, ואת תצליחי יותר בשיקגו, את יודעת את זה, זהו, אני כבר מתה לבקר אותך שם". אני מקווה שנראיתי שמחה, וכנראה שכן כי אמא מחייכת ומחבקת אותי, "אני אמורה לעודד אותך, לא את אותי" היא אומרת, ואני צוחקת. אני אתגעגע אליה, היא תהיה איי שם בשיקגו שבאילינוי, ואני איי שם במקום אחר, אני לא יודעת מתי נתראה שוב אבל כשזה יקרה אני אהיה האדם המאושר ביותר בעולם.
אני נפרדת מהבית הלבן שלנו בדייטון, והמכונית מתחילה לזוז.
"אז אמא, איפה אני לומדת בדיוק?"
"בניו הייבן, קונטיקט"
הלוואי וזה לא היה אמיתי.