הלב השבור שעמד מלכת פרק 2

בהפסקה נשענתי על אחד העצים בחצר, העץ אהוב עלי שהשמש לא מגיעה עליו, וקראתי את הספר האהוב עלי, ותוך כדי נשנשתי ממתק. באמצע קריאת הספר בפתאומיות מישהו שלף את הספר מהידיים שלי וקרא אותו. הרמתי את הראש וראיתי את לורית מולי עם הספר שלי בידיים שלה וקוראת אותו.
"רציני זה מה שאת קוראת? אין לך מה לעשות בחיים?"
"לורית תביאי לי את זה בבקשה." קמתי על רגלי והושטתי את היד, היא חייכה אלי ואמרה:" מה תתני לי?"
הסתכלתי עליה באתי לומר לה משהו, אבל נשמע צלצול הפלאפון שלי, הוצאתי אותו מהכיס ושבדקתי מי זה אז חייכתי ואמרתי:"את מביאה לי או לא?"
"לא"
"אוקי"
עניתי לטלפון ואמרתי:"הלו!..כן אבא אני שומעת…כן ברור אין בעיה..אבל….אבא… כן זה מה שאני עושה עכשיו…רק שלקחו לי את הספר ולא רוצים להחזיר לי אותו…ברור1 סיפרתי לך עליה הילדה שמציקה לי.." ובאותו רגע לורית זרקה עלי את הספר וברחה משם.
"וואווו זה היה מהר"!
"כן ממש, היא ברחה" חייכתי אל שרלין ואל אביתר שעמדו מאחורי ואמרתי:" צריך לעשות את זה כל יום" נתקנו ביחד את הטלפון. החזרתי את הטלפון לתיק ואמרתי:"הלוואי שה היה ככה באמת"
אביתר תפח לי בגב ואמר:"אל תדאגי היא עוד תניח לך.."
חייכתי אליו חיוך והאמרתי:"יאלה עוד שנייה.." לא הספקתי לסיים את המשפט והצלצול נשמע ברחבי הבית הספר וחזרנו לכיתה.
ברגע שהלימודים הסתיימו התחמקתי מכולם ויצאתי מהבית ספר והתחלתי לצעוד לעבר הבית ברגל.
מישהו תפס את התיק שלי ומשך אותי אחורה ונפלתי לרצפה, לורית חייכה אלי ואמרה:"חשבת שתלכי הביתה בלעדי ? תשכחי מזה, הוריס בדרך אז את תחכי איתי!"
"את חיה בסרט!"
עמדתי על רגליי ניקיתי את עצמי מאבק וברגע שסיימתי נשפך על מים וקמח ביחד, ושניה אחרי נשמע צחוקה המרושע של לורית, לא הסתכלתי אליה בעיניים והמשכתי ללכת. שמעתי את צעדיה של לורית מתקרבים אז ניסיתי למהר אבל לא הספקתי כי היא דחפה אותי לקיר הצמוד, נצמדתי לקיר בכוח, חברותיה של לורית הגיעו לעזור לה, ניסיתי להתחמק אבל לא הלך, היא חייכה אלי ואמרה:" אל תדאגי זה רק ההתחלה!"
באותו רגע בעטתי לה בפרצוף הכי חזק שיכולתי היא נפלה לרצפה, והפניתי לה את גבי והלכתי משם.
"חכי חכי אסאמדה זה רק ההתחלה.."
לא הקשבתי אליה המשכתי ללכת עד שהגעתי הביתה. כשפתחתי את דלת הכניסה לורית עמדה ש מולי ואמה לידה. הרמתי את הראש ואמרתי:"היי וביי" צעדתי לכיוון השמאלי והתחלתי ללכת.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" שאלה אותי אזמרלדה.
"לחדר ולהחליף בגדים? למה יש בעיה?"
הסתכלתי עליה במבט של תעופי לי מהעיניים , היא התקרבה אלי עמדה מולי במרחק אפס ואמרה:"אם תציקי לבת שלי את עוד תראי מה זה!"
"שיהיה…" לחשתי, לא הסתכלתי לאחור ופשוט הלכתי לחדר הנחתי את התיק לרצפה והלכתי להתקלח. שסיימתי להתקלח קולו של הוריס נשמע מאחורי דלת חדרי:"האוכל מוכן,ואבא שלך קורא לך"
"תגיד לו שאני יורדת"
סידרתי את המקלחת וירדתי למטה, התיישבתי בשולחן הגדול בחדר אוכל, אזמרלדה ואבי ישבו זה ליד זה ונעצו את עיניהם בי,ושהעפתי מבט ללורית ראיתי את חיוכה המאושר והבנתי שזה הולך להיות יום הארוך.
"אסאמדה…" אבי הרים את ראשו מהכוס תה ואמר:"שמעתי שאת מציקה ללורית בבית הספר…" פי היה פעור, הייתי מאוד מופתעת איך הכול עבר עלי, אני לא המתעללת אלא הזאת שמתעללים בה, שמתי את ידי על השולחן ואמרתי:"זה לא נכון אבא, היא זאת שהתעללה בי היא אפילו שפכה על קמח…"
"איך את מעיזה!?" צרחה אזמרלדה ואמרה קול צעוותני:"הילדה שלי בחיים לא עושה דברים כאלה היא הילדה הכי נהדרת בכיתה!"
"כן בטח…" לגלגלתי עיניים ואמרתי:"טוב שיהיה… אני יכולה ללכת לחדר?"
"אדוני" הוריס הופיע באמצע והרגשתי הקלה כי סוף סוף הנושא יעבור, אבי הסתכל על הוריס ושאל:"הכל מוכן?"
"כן אדוני!"
"מעולה!" והמשיך:"אזמרלדה שלי, יש לי נסיעת עסקים לעשות בזמן הקרוב אז את תישארי עם ביתי אסאמדה ולורית עד שאגיע וכשאחזור נתחתן!"
"מה? אבא אתה רציני?איתם?" והצבעתי עליהן המשכתי לומר:"אתה לא יכול ללכת ולהפקיד את הבית הזה לילדה הזאת!היא רק תעשה נזק."
"סתמי את הפה שלך אסאמדה!!"
קולו התוקפני של אבי נשמע בכל הבית הרכנתי ראש מרוב בהלה, ואבי המשיך:"אני לא רוצה לשמוע יותר גינונים עליה מובן???"
לא ידעתי איפה לקבור אותי,מספיק שלורית הזאת מציקה לי בבית ספר עכשיו היא תציק לי גם פה.
"את נשארת איתם עד שבוע הבא וזה סופי, אם אשמע שעשית בעיות אני אעניש אותך!"
קמתי על רגליי מרוב עצבנות ואמרתי:"תיתן לי כל עונש שאתה רוצה אבל לעולם לא אקבל את המכוערת הזאת כאימא שלי זה ברור????"
ובאותו רגע אבי קם מכיסאו ונתן לי סטירה בלחי. עניי היו פתוחות לרווחה הרגשתי את הבכי שרוצה לצאת החוצה והוא אמר:"תזהרי ממני אסאמדה,אני לא רוצה לשמוע זאת יותר, את תקבלי אותה כאימא אחת ויחידה שלך ואת לורית כאחותך! וזה סופי"
"אתה טועה אבא!" ראשי היה מורכן ולא הראיתי את הבכי שלי אבל בקול חלוש אמרתי:"יש לי אימא אחת בעולם…" התחלתי לבכות, הרגשתי את כל האש שבי מתלקחת ויוצאת, הרפיתי ממנו טיפה הלכתי אחורה ואמרתי:"יש לי אימא אחת ויחידה ולא משנה מה, זה לא השתנה…" וברחתי לחדר.
כשהגעתי לחדר נפלתי ישירות על המיטה ואת התיק זרקתי לרצפה והבכי נשפך, לא רציתי שמקומה של אמי התחלף, תמיד בליבי היה לה מקום בשבילי אפילו ששנאתי אותה על זה שלא חזרה באותו יום ומאז לא נשמע ממנה, המשכתי לשכב במיטה בוכייה עד שצלצול הפלאפון נשמע, שהסתכלתי עליו אז ראיתי שעל הצג כתוב שרלין. חייכתי טיפה ועניתי לה.
"היי שרלין"
"את לא נשמעת טוב, הכל בסדר?"
"לא, הכל על הפנים? מה אתך?"
"מה קרה? ספרי לי"
"אין לי כח, משהו חשוב? כי אני רוצה לנתק."
"לא רק רציתי לדעת עם באלך לצאת איתי ועם אביתר?"
"לא אין לי כח… ביי שרלין"
וניתקתי לה, קיפלתי את עצמי במיטה שאהיה כמו כדור, השמיכה הייתה על כל גופי והדמעות לא הפסיקו לשטוף רציתי כל כך שאימא תחזור,כי היא הייתה יכולה להציל את המצב אבל ידעתי עמוק בלב שזה לא יקרה.
כשפתחתי את העניים הבנתי שכנראה נרדמתי,הסתובתתי לכיוון הצד של השידה והתיישבתי על המיטה והרמתי את ראשי ולפי מצב התאורה בחדר הבנתי שכנראה אמצע הלילה עכשיו. קמתי על רגליי ופניתי לעבר המחשב,ברגע שהפעלתי אותו בטני קרקרה מרוב רעב. אז בלית ברירה ירדתי למטה, שהגעתי למטבח ראיתי את הטבחית רוני שוטפת את הכלים, ניגשתי אליה ושאלתי:"נשאר משהו מארוחת הערב?" היא עצרה את הכלים והסתובבה לעברי.
"אסאמדה, טוב לראות אותך…"
"כן בטח, נשאר משהו מהארוחה?"
"כן, זה במקרר"
"תודה" הלכתי למקרר והוצאתי את האוכל ברגע שסגרתי את המקרר האוכל החליק לי מהיד וצעקתי בקול "שיט" ואז התכופפתי ובאתי להרים את הקופסא אבל בטעות הרמתי אותה הפוך וכל האוכל נשפך.
הוצאתי קללה מהפה שלי והנחתי את הקופסא מהיד על השולחן . "את בסדר?" רוני הסתכלה עלי, חייכתי לעברה ואמרתי:"זה בסדר אני ינקה" לקחתי את המטאטא ובדיוק שבאתי לטאטא הטבחית נגעה לי ביד ואמרה:"תני לי לטאטא, תשבי אני יכין לך אוכל!"
"לא זה בסדר רוני, אני ינקה, אני לכלכתי"
אבל רוני לא ויתרה לי והמשיכה להחזיק, היא שרקה באצבעותיה ולחדר נכנסו שני משרתות ורני אמרה:"תנקו פה בבקשה!"
היא השיבה אותי בשולחן התיישבה לידי ואמרה:"מה קרה?את נראית חיוורת."
הורדתי את הראש וליטפתי את הידיים שלי כי אני תמיד עושה את זה שאני עצובה או בלחץ , ואמרתי:"לא משנה אני בסדר.." באתי לקום ללכת לכיוון החדר אבל היא תפסה לי את היד ואמרה:"אני מכירה אותך אסאמדה וכשאת עצובה ומצוברחת שום דבר לא הולך לך." "כן לפחות יש פה מישהו שזוכר את זה…" דמעה קטנה זלגה. היא התקרבה אלי סיבבה אותי לעברה ואמרה:"אמנם אני מישהי שלא אכפת לה מהבית הזה אלא רק מהעבודה,אבל את חשובה לי, אני רוצה לדעת מה קרה?" "עזבי רוני אני …"
"שבי!" היא ציוותה עלי ואמרה:"אני יכין לך אוכל, אל תזוזי, ואחר כך נדבר…"