הלב השבור שעמד מלכת פרק 1

זה קרה בשעות הערב, כשאני ואבי ישבנו לאכול את ארוחת הערב ורוב עוזרי הבית כבר הלכו לביתם ונשארו מעטים לסידורים האחרונים. צלצול הפעמון נשמע והוריס מזכרו של אבי הלך לפתוח. אבי הוריד את המזלג מהיד ואמר:" אסאמדה יקירתי אני רוצה לבשר לך משהו.."
"מה זה?" שאלתי אותו בסקרנות.
"אדוני…"
הוריס הופיע בפתח חדר האוכל עם מישהי מבוגרת ולידה ילדה שבגיל שלי. אבי קם מהכיסא ונישק לה את היד, הם התחבקו למאית השנייה אבי הפנה אלי את מבטו ואמר:" תכירי את אזמרלדה ,אסאמדה, אזמרלדה תהיה אימא שלך משבוע הבא…"
"מה???" הייתי מופתעת מאוד, עכשיו הבנתי למה תמיד אבי היה חוזר מאושר מפגישה מסוימת שלא דיבר איתי עליה. זה הרגיש לי די מוזר כי תמיד זה היה אני ואבי ופתאום עוד שני אנשים יופיעו בחיי.
"וזאת לורית בתה…"
כשלורית התקדמה טיפה מיד זיהיתי אות היא הייתה ילדה מהכיתה שלי, הילדה הכי מקובלת והכי שווה בשכבה ובחטיבה. הקול שקט אמרתי:"היי.." והמשכתי לאכול, זה לא עניין אותי אבל דבר אחד העסיק אותי זה המחשבה שאבי הולך להביא זרה הביתה ועוד היא תהיה אמי. אחרי שסיימתי את המנה קמתי מהשולחן ואמרתי:"ברוך הבא" והלכתי לחדרי תוך כדי הליכה שמעתי את אבי אומר לאשתו לעתיד שאני עוד אתרגל ושזה יעבור לי. אבל ידעתי שזה לא יקרה כי האישה הזאת מאוד מוזרה.
למחרת בבוקר שבאתי לצאת מהבית לכיוון הבית הספר מישהו נגע לי בכתף, עצרתי ושהסתכלתי לאחור ראיתי את הוריס.
"אסאמדה תחכי ללורית ותלכו ביחד."
חייכתי לו חיוך מאולץ ואמרתי:"היא יודעת להסתדר לבד!" והתקדמתי שני צעדים ואז נשמע קולה של לורית :"אני מוכנה זזים אסאמדה?"
הרכנתי ראש ובלית ברירה חייכתי אל לורית ואמרתי:"בואי אראה לך את הדרך.."
"הולכים ברגל?" היא שאלה בקול מתנשא.
"כן, יש לך בעיה זה קולה 10 דקות."
"נראלך אני הולכת ברגל בחום הזה? הוריס אתה יכול לקחת אותנו?"
שמתי את ידי על הראש לא האמנתי שאני הולכת לסבול אותה כל חיי.
"אם את רוצה תיסעי במכונית אבל אני הולכת ברגל לא צריכה אף אחד שיעזור לי."
והתחלתי ללכת.
כשהגעתי לבית ספר לורית כבר פגשה את החברות שלה ובטוח ספרה להם על מה שקרה אתמול, המשכתי ללכת עד שמישהו נתן לי דפיקה בגב, ושהסתובבתי ראיתי שזאת חברתי שרלין, חייכתי ואמרתי: "את לא מבינה מה קרה לי אתמול"
"מה קרה עכשיו? שוב רבת עם אביך? את עוד צעירה מדי לריב אתו את יודעת?"
"לא, זה לא זה פשוט…"
"היי אסאמדה, זה נכון שאת ולורית הולכים לגור ביחד כי ההורים שלכם מתחתנים??"
לא ידעתי איפה לקבור אותי רציתי להתעצבן על העולם ועל העובדה שאני הולכת לסבול היום ואמרתי:"כן זה נכון,למה יש בעיות?"
"לא פשוט זה…" והוא התחיל לצחוק.
"דיי את לא רצינית אתן הולכות להיות אחיות?"
"נראלך??? עם המפלצת הזאת לעולם לא אהיה אחותה, היא סתם גרה בבית שלי בטח אמה רוצה רק את הכסף של אבי."
"יש בזה משהו" היא אומרת וממשיכה:"אחרי הכלל אביך מנהל חברה גדולה ואתם משפחה מאוד עשירה."
"יאפ… זה חלק מהבעיה…"
נכנסנו לכיתה וכול המבטים עלי והפרצופים היו נוראים וכולם צחקו בשקט. לא הגבתי הנחתי את התיק על השולחן הכתיבה שלי ובאתי לשבת, אבל בשנייה שישבתי מישהו לקחת לי את הכיסא אחורה והתחת שלי קיבל מכה חזקה.
שקמתי הצחוקים רק התגברו ושהסתובבתי ראיתי את לורית שידה מושטת על הכיסא וחיוכה התפרס מאוזן לאוזן.
"אפשר את הכיסא לורית?"
"לא, למה את צריכה אותו?" היא שאלה בקול סמכותי ומלגלג.
לא היה לי כוח להתווכח איתה ולכן הלכתי ולקחתי את הכיסא שלה והתיישבתי באתי להוציא את הספרים אבל היא שמה את היד שלה על התיק שלי והיא אמרה:"אני צריכה להסביר לך כמה דברים אחרי הכל אני אחותך הגדולה.." וצחוקה התגלגל לאורך 5 דקות וכך גם הכיתה איתה ביחד. הרכנתי את הראש קיבצתי אגרופים רציתי להרוג אותה אבל ידעתי שזה לא יגמר טוב אז עמדתי על רגליי וצעקתי:"את יכולה לקחת הכל ממני: תיק, כיסא, אוכל, שתיה, בית, את יכולה להרביץ לי לקלל אותי, אבל דבר אחד את לא תיקחי ממני!"
"כן ומה זה?"
"משפחתי!!את אבא שלי"
ובאותו רגע היא נתנה לי וואחד סתירה,עפתי אחורה ,נפלתי לרצפה וראשי נחבל באחד הברזלים של השולחן שמאחורי, היא שמה את רגלה על בטני ואמרה:"את עוד תראי!אני אקח לך גם אותו"
וירקה עלי.
ראשי היה מופנה כלפי מטה, לא ויתרתי לה ופשוט תפסתי לה את הרגל והפלתי אותה ובאותו רגע החלפנו מקומות ואמרתי:"עוד נראה.."
ושנייה אחרי ,נכנסה שרלין ואחריה נכנס החבר שלה אביתר ושרלין הסתכלה עלי בחיוך לא מבין, היא באה לומר משהו אבל אז המחנכת נכנסה ואמרה:" תפסיקו את מהומה מהר אני רוצה להתחיל ללמד"
חזרתי למקום שלי והשיעור התחיל.