הכרך החסר – פרק י”ז

לפרק הקודם

לפרק הקודם

הכרך החסר – פרק ט”ז

—

–היום השביעי. 14:50. בית משפחת איינג'ל–

דרך החלון נראה אור השמש.
אמצע הצהריים.
אבל ברגע זה, בשביל אפריל, הכול היה חשוך.
המורה שלה פעם אמרה ש'חושך לא יכול להתקיים בלי שיהיה קיים גם אור'.
זה נשמע הגיוני, אבל אפריל אף פעם לא האמינה בזה…
מאז שזכרה את עצמה, המצב בין הוריה לא היה טוב.
כשעוד היו משפחה שלמה, אבא שלה היה יוצא מוקדם וחוזר עייף מאוחר, ובקושי מספיק לומר שלום.
רק ביום החופשי של השבוע השקיע רק במשפחה – אבל אמא שלה טענה שגם בחופש המוח שלו נמצא בעבודה ולא איתן.
אחרי לא מעט ניסיונות והליכה ליועצי נישואין, ההורים שלה החליטו להיפרד. לקחת זמן לעצמם כדי לחשוב הלאה.
הם לא שאלו את דעתה של אפריל, וזה ממש הכעיס אותה.
ולמרות ההסברים וההפצרות שלה – הם החליטו סופית שפרידה עם החלפת משמרות זה הכי יצליח.
ספי ואודרי לקחו את אפריל לסדרת טיפולים פסיכולוגיים לילדים, והפסיכולוגית שכנעה אותה שפרידה היא הדבר שהכי יסייע, ושאולי המצב ישתפר והוריה יחזרו להיות ביחד.
הפירוד באמת הצליח והיה נוח מבחינת שלושתם במשך יותר מארבע שנים – אבל עכשיו, מסיבה מסוימת שאפריל לא הבינה, התקופה הזאת תשתנה בקיצוניות, אולי לתמיד.
'איך אני יכולה לצאת מהמצב הזה?'
מתחת לכרית היא שמעה דפיקת דלת חלשה.
"אפריל, מתוקה, תפתחי לי את הדלת בבקשה. אנחנו חייבות לדבר" קראה אודרי. "יש לי חדשות נהדרות".
אפריל לא הגיבה.
"לפחות תעני לי" דרשה אודרי.
"מה?"
"יבוא אלינו היום אורח חשוב, אני רוצה שתתנהגי יפה".
"את לא צריכה לדאוג ממני," קראה אפריל. "אני בין-כה-וכה לא חשובה לך".
אפריל שמעה צעדים מתרחקים.
'אבא ידע מה לעשות'
אפריל לקחה מהמגירה כסף שאספה לעת מצוא, תחבה אותו בכיס ויצאה מהחלון.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שברחה דרך החלון. אבל תמיד אבא שלה מצא אותה תוך דקות ספורות.
'עכשיו ייקח לאמא הרבה זמן למצוא אותי'.
—

–היום השביעי. 19:30. תחנת משטרת קנדה–

כבר שעות שג'ייק, וורן וטרייסי הסתובבו ללא מעש בתוך חדר המעצר המשטרתי.
אף אחד לא רצה לדבר איתם, או להסביר להם מה הסיבה לכך שנעצרו.
מי או מפליל אותם?
למה תחנה-מבצעית לא פועלת לשחרורם?
"נמאס לי להסתובב סביב עצמי," אמר וורן שכמעט לא נח מרגע שנכנסו. "תוציאו אותנו מכאן!".
"ששש, וורן!" לחש ג'ייק וסימן על פיו באצבע ידו האזוקה. "אני עובד על… הנה!".
האחרים התקרבו אליו. היה זה USB קטן.
"מה זה?" שאלה טרייסי.
העתק של חלק מהזיכרון של הקופסה השחורה במכונית," הסביר ג'ייק. "פירקתי אותה כשהייתי בתוך המכונית והעתקתי מה שהספקתי לUSB, החל מהימים האחרונים".
"איך יש בזה מספיק מקום להקלטה?" תהה וורן.
"הוא ריק לגמרי," הסביר. "אולי נוכל לזהות את מספר הרכב הפוגע, ויותר פרטים".
חמישה גברים לבושי מדי משטרה הגיעו, ודקה אחריהם השוטר שעצר אותם.
וורן לקח מג'ייק את הUSB והחביא אותו בכיסו.
"שמי הוא מארק ריפין, אתם יודעים למה אתם עצורים כאן?".
"אני בטוח שאתה יודע" גער וורן.
"אנסה לדייק," אמר מארק ואז הצביע על ג'ייק. "אתה מואשם בתור חפרפרת בתחנה-מבצעית בתיק שנקרא 'הכרך החסר'. ואם מואשמים בהברחתו מתחנת המשטרה המקומית".
"על מה…?" נדהם וורן.
"בתחנה-מבצעית דווח שבכרטיס הSIM של האיש שעצרתם מצויים לא מעט שיחות בינו לבין ג'ייק" הסביר שוטר אחר "ואז נזכר הרב-פקד שלכם כשניסו להתנקש בחיי השוטר בבית החולים, העציר השתמש בשם של ג'ייק".
"ג'ייק הוא חפרפרת," פסק מארק. "ואתם הברחתם אותו".
"אין לנו שום קשר לזה, הפלילו אותנו" אמרה טרייסי.
הטלפון של מארק צילצל.
"הלו? כן. הם כאן. אני לא…". הוא האזין לאיש שבקו השני.
"בסדר" אמר וניתק.
מארק הביט אל אנשיו "שחררו את שני הצעירים, יש להם ערבות מטעם התחנה שלהם".
האנשים פינו את הדרך.
"ומה עם ג'ייק?" דרש וורן לדעת.
"יהיה בסדר," אמר ג'ייק. "תוכלו לפתור את העניין רק כשתהיו בחוץ".
וורן הנהן והשניים יצאו בזעף.
—

–היום השמיני. 02:00. תחנה מבצעית–

"מישהו אמר "נייג'ל" ולא קיבל?" קרא נייג'ל כשנכנס לתחנה.
ספי חייך, ואז שם לב שעשה זאת בפעם הראשונה מאז שאודרי נכנסה לביתו לפני כמעט יום.
"איך אתה מרגיש?" שאל ספי.
"הראש שלי כואב כאילו נדפק ע"י פטיש, חוץ מזה יחסית בסדר," ואז הוסיף "שמעתי שהצלת אותי, תודה".
"בכיף".
רב-פקד פרינס הגיע "אני שמח שאתה כאן, אנחנו צריכים כמה עזרה שאפשר".
"מה המצב בשטח, בוס?".
הרב פקד נאנח "ונדי עדיין נעדרת. קים מושעית. העוזרים של ג'ייק נהרגו בתאונה. ג'ייק במעצר בקנדה וטרייסי עם ידיד של קים שוחררו משם ע"י ערבות שלי".
"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" שאל נייג'ל.
"אתה? כלום," אמר הרב-פקד. "אתה נשאר כאן לביטחונך האישי. ואל תתחיל להתווכח!".
"יותר תעזור אם תהיה איש הקשר," אמר ספי ואז פנה לרב פקד. "אני הולך לחפש את לאנס רידל הזה, שייתן לנו קצה חוט".
"בסדר, בהצלחה".
—

–היום השמיני, 08:30. שום מקום–

ישר כשיצאה ונדי עם אקו והילדים אל השטח הפתוח סוף-סוף הרגישה ונדי קצת הקלה.
היא הביטה סביב. הם היו מעל צוק הר המשקיף לחוף. בכל האזור נראו עצים ושיחים – כנראה יער, ואווזים עפו בשמים.
במהלך שירותה בתחנה המבצעית סקרה ונדי בעזרת הלוויין עשרות איים ברחבי העולם. היא הכירה את כולם.
היא אף פעם לא הבחינה בצורה של האי עליו הייתה.
אולי הוא מוסתר מהלוויין.
תחושת ההקלה הוחלפה בתחושת ייאוש.
"ילדים, למה אתם מחכים? בואו נצא!" עודדה ונדי. "אקו, תסכימי לדחוף אותי בדרך?".
"ברור, אמא" היא תפסה בכיסא הגלגלים והקבוצה נכנסה לתוך היער.
הם טיילו במשך שעות. ונדי זיהתה לא מעט מהעצים ומהחיות שראו בטיול וסיפרה להם את כל מה שידעה.
הם היו מרותקים, זה שימח את ונדי.
כשהם הגיעו לאזור של היער שהדרך נעשית בו קשה, כיסא הגלגלים רעד.
הם המשיכו להיאבק בדרך, מקווים שהדרך תהיה יותר נוחה בקרוב.
בהתנגשות מפתיעה בסלע נסתר, נפלה ונדי מכיסא הגלגלים קדימה על פניה.
אקו צעקה בבהלה, עזבה את הכיסא ומיהרה לונדי.
ונדי הרגישה כאב בכל הגוף, ונהייתה לה סחרחורת.
'רעיון מפגר'.
אקו תפסה בגופה של ונדי, הרימה אותה וסובבה אותה לכיוונה.
"את בסדר?".
ונדי שלחה ידיים ואחזה בגופה של אקו "מי אני? איפה אני?".
"את אמא ונדי, זוכרת?" אמרה אקו. "באת אלינו במיוחד כדי לדאוג לנו באי שום-מקום"
"אנ-אני נזכרת…".
אקו הניחה את ונדי על הכיסא וונדי שחררה את ידיה מגופה של אקו.
"אולי הגיע הזמן לחזור הבייתה?" שאלה אקו.
"אני מסכימה, כבר מאוחר. יש לנו עבודה מחר".
הם החלו לצעוד חזרה כשהילדים מדברים בדיכאון על זה שהטיול לא הסתיים, אבל לונדי לא היה אכפת.
היא קיוותה שמישהו חשוב ישמע את השיחה שלה ושל אקו, אותה הקליטה ושלחה בהקלדה עיוורת כשאחזה בגופה של אקו.
היא נזכרה במשפט של ג'ייק – לפעמים נפילה היא לצורך עלייה.

המשך יבוא…