הכרך החסר – פרק ט"ז

לפרק הקודם:

הכרך החסר – פרק ט”ו

—
–11:45. היום השביעי. בית משפחת איינג'ל–

'איך אני אבשר לה את זה?!' שאלה אודרי את עצמה כשיצאה מהמכונית.
"אפריל?!" קראה אודרי כשנכנסה.
הטלוויזיה הייתה דלוקה ובה הוקרנה תכנית מצוירת שאודרי לא זיהתה.
'זה יותר הקטע של…' חשבה ואז נענעה בראשה כדי לסלק את המחשבה.
"אפריל, תעני לי בבקשה כשאני קוראת לך" גערה.
אפריל סובבה את ראשה "מצטערת, הייתי שקועה בטלוויזיה".
אודרי התקרבה ונישקה את ראשה "את תהיי שקועה בטלוויזיה, אפילו אם יבוא פורץ ויגנוב את כל מה שיש בבית".
"לא נורא," אמרה אפריל. "אבא יתפוס אותו מהר, ויחזיר הכול".
אודרי נאנחה "אני צריכה לדבר איתך רגע. את יכולה לכבות?".
אפריל הביטה בה וראתה שמדובר בשיחה רצינית, ולכן ויתרה על הטלוויזיה.
'תמיד יש שידור חוזר או VOD… חשבה אפריל לעצמה'.
"מה קרה, אמא?".
"תראי אפריל. את יודעת שלאחרונה יש ביני לבין אבא… בעיות…" היא ניסתה לבחור את המילים בזהירות.
"כן, מבאס".
"בפעם האחרונה שדיברנו אותו נוצר בינינו ריב קשה, ואני לא מסכימה לראות אותו כאן".
"אבל…" החלה אפריל למחות.
"ובגלל שאני זאת שאחראית עלייך, זאת אומרת שאבא לא ייקח אותך יותר".
"אבל אמא," בכתה אפריל אפריל. "אני אוהבת גם את אבא!".
"מצטערת, מתוקה," אמרה אודרי והביטה ברצפה. "הפעם אני לא מוותרת".
"ומה יהיה עם אבא?".
"הוא יכול להסתדר לבד".
"למה את עושה לי את זה?" היא הביטה בה בזעם.
"אני אעשה איתך את כל מה שאבא היה עושה איתך – ואפילו יותר! מבטיחה!".
אודרי הושיטה את ידה לאפריל.
אפריל נרתעה לאחור.
"שונאת אותך!" אמרה אפריל, רצה לחדרה ונעלה את הדלת.
'היא צריכה זמן לעצמה כדי לעכל' חשבה אודרי, התיישבה מול הטלוויזיה ובהתה בהשקפות שלה במסך.
'משהו לא בסדר אצלי?'
היא החליטה לעשות מעשה.

–היום השביעי. 11:52. חדר מעצר תחנה מבצעית–

"אני מקווה שאתה זוכר אותי, מר…" ניסה ספי לפתוח בשיחה.
האסיר שישב בצד השני של השולחן לא הגיב.
"בסדר, שמי ספי סנדרס, נפגשנו בעבר בנסיבות לא משמחות במיוחד. יש לנו פחות מעשר דקות, ולכן אשמח אם נעבוד יחד. אולי נוכל למצוא לך איזה סידור".
ספי התיישב על כיסא מתכת כמו האסיר, וכשראה את המאבק התמידי של האסיר מול אזיקי הברזל של כפות ידיו – חייך.
"עכשיו אתה מרגיש מה זה להיות מוגבל".
האיש זעם.
'הוא ממש ירצה להיפתח במצב כזה'.
"שתבין, לא יהיה כאן משחק השוטר הטוב – השוטר הרע!" צעק ספי ודפק בידו על שולחן המתכת. "אשתי זרקה אותי, אין לי רשות לראות יותר את הילדה שלי, השותפה שלי מושעית, כנראה בעקיפין בגללי, הידידה שלי נעלמה, שני צעירים על לא עוול בכפם נרצחו – והכל בתוך שבעה ימים! אז אין לי סבלנות. תתחיל לזמר".
האיש גיחך.
"בוא נתחיל מהשאלה – מי אתה? ואח"כ נעבור הלאה".
"אני האמיץ באנשים" אמר האיש.
"ממש אמיץ… נגד אנשים מרותקים למיטת בית חולים".
"ביצעתי את המשימה שהוטלה עליי – זה אומץ" אמר האיש.
"ומי הטיל עליך את…?".
"ספי, אני צריך אותך כאן!" נשמע קולו של הרב-פקד.
"אבל הוא סוף-סוף מדבר…".
"עכשיו ספי!" גער הרב-פקד.
האיש חייך.
"אני בא!" רטן ספי ויצא.
'אודרי סיפרה לרב-פקד על קים ועליי, כמו שאיימה?'
—

–היום השביעי, שעה לא ידוע. שום מקום–

ונדי הוכנסה שוב אל החדר החשוך. היא לא הופתעה.
"במה אני יכולה לעזור הפעם?" שאלה וצחקה.
"שמענו את ההצעה שלך. היא התקבלה" שמעה את אחד הקולות הקבועים.
"אז למה קראתם לי?".
"חשבנו שתרצי לראות משהו".
"הילדים נחים עכשיו, יש לי זמן" אמרה בחיוך.
'ולא נראה שיש לי בכלל ברירה'.
מסך המחשב שמולה, בו תמיד צפתה בילדים – נדלק, ועליו הוקרן סרטון.
הסרטון צולם באחד מחדרי המשחקים.
קבוצה של בנים שיחקו בחדר כדורסל, וקבוצת בנות, מביניהן זיהתה את אקו, שיחקו לידם קפיצה בחבל.
במצלמה שעברה ממקום למקום, כמעט ולא הבחינה בדמות מתחמקת ומתגנבת אל הדלת.
"אמא," נשמע קולה של אקו. "לאן את הולכת?".
האישה הסתובבה אליהם ונאנחה "מצטערת, יקרה, אבל אני חייבת ללכת הביתה. לבית האמיתי שלי," ואז הוסיפה "וגם לכם כדאי. המשפחות שלכם בטח מתגעגעות אליכם".
היא הסתובבה ופתחה את הדלת, אך נחסמה על ידי שני גברים לובשים מדי אחים רפואיים.
ונדי זיהתה שאחד מהם היה זה שחטף אותה.
"תנו לי ללכת!" דרשה האישה.
האיש שלא הכירה הביט על הילדים ודיבר "אמא שלכם מרגישה רע. ניקח אותה לרופא," ואז הוסיף בחיוך "תתנהגו טוב בינתיים, בסדר?".
הילדים הנהנו.
האיש השני תפס באישה וחיבק אותה בחיבה, האישה נרגעה.
'סם הרדמה'.
"רואים?! היא רק צריכה מנוחה," אמר האיש הראשון. "להתראות חמודים!".
המחשב כבה והחדר החשיך שוב.
"הבנת את הרמז?".
"אז אני לא הראשונה," אמרה ונדי. "מה באמת קרה לה?".
"בואי נאמר שהיא לא יכלה לחזור יותר לכאן, גם אם רצתה," אמר הקול. "ואם תתנהגי גם את בצורה לא טובה בעינינו – גורלך יהיה גרוע משלה".
ונדי בלעה את הרוק.
"הטיול יהיה מחר בבוקר סביב האי, אקו תלווה אותך עם קבוצת רד" פסק הקול. "אם זה ילך כשורה, נחזור עליו עוד כמה ימים עם קבוצה אחרת".
"הבנתי, עוד משהו?".
"כן," אמר הקול. "תתפללי למענך שחברייך ישתפו איתנו פעולה".
—

–היום השביעי. 12:00 .כבישי קנדה–

הם חנו ליד מקום שבירת גדר הכביש, וירדו ברגל לעבר המכונית השבורה.
ג'ייק נכנס פנימה לתוך המכונית, בזמן שוורן וטרייסי עמדו בחוסר מעש בחוץ.
הטלפון של טרייסי צילצל.
מישהו מנסה להתקשר בסקייפ.
"את יכולה לענות, זה לא מפריע" נשמע קולו של ג'ייק מפנים המכונית.
טרייסי הנהנה.
"הלו?"
פרצוף של בחור דומה מאוד לטרייסי נראה בצג הסלולרי.
הגרסה הגברית והבוגרת יותר.
"טרייסי," אמר הדמות בטלפון. "לאיפה נעלמת, לעזאזל?".
"היי דיק. אני בעבודה" ענתה.
"יום שלם?! ממתי את עובדת עד שעה כזאת?".
"אני בחוץ לארץ, בשליחות מיוחדת" ואז הפסיקה.
וורן הביט בה וסימן אצבע על פיו "לא יכולה להוסיף פרטים".
"סליחה" אמר דיק.
"מה קורה, אח גדול? אתה אף-פעם לא מתקשר להתעניין בשלומי".
"ראיתי בדיוק מבזק חדשות. פושעים נמלטים שגנבו ניידת – התמונה שלך הופיעה ביניהם".
טרייסי החווירה.
'זאת בטח מתיחה'.
"סליחה שאני מפריע, מר באני" נעמד וורן ליד טרייסי. "שמי וורן, אני השותף של אחותך למשימה זאת. מה נאמר בדיוק?".
"שיש חפרפרת במשטרה," דיק נתן להם זמן לעקל את דבריו. גם הפנים שלך היו בתמונה. ועוד אחד בשם ג'ייקוב"
קולות של סירנות התקרבו בקצב מהיר, וניידות משטרה הופיעו למעלה ליד מכוניתם.
"מה קורה שם?" שאל דיק.
"אדבר איתך אחר כך" אמרה וניתקה.
"אתם שם למטה," קרא שוטר ברמקול. "אתם עצורים! תעלו למעלה ותיכנסו לניידת בשקט!".
"מה הסיבה?" שאל וורן.
"בוא נברר את זה למעלה, איש צעיר," אמר ג'ייק. "מצאתי את מה שחיפשתי".
הם עלו למעלה וידיהם נכבלו באזיקים.
"היי, למה האזיקים?" שאל וורן.
"לביטחון, שלא תברחו לנו שוב" ענה אחד השוטרים שהכניס אותם לניידת שלו.
—

–היום השביעי. שעה לא ידועה. שום-מקום–

הדמות ענתה לסלולרי שהרעיש ללא הפסקה.
"הלו?" שאלה הדמות.
אחרי ששמעה את הדובר, העבירה את המכשיר לזקנה.
"כן? זה נעשה?"
הזקנה שמעה את המענה.
"הם הופכים להיות בעיה, ובגלל זה – המצב מחייב לנקוט בדרך זאת, ואפילו זה לא מספיק בשביל לעבור לשלב הבא".
הזקנה הקשיבה את הדובר.
"רעיות טוב. בהחלט יש לך לא מעט רעיונות טובים לאחרונה…".

המשך יבוא…