הכל סביב אנה
אחרי עוד יום שיגרתי באה הביתה אחרי העבודה מסתכלת על עצמי במראה ונראית כמו תמיד בלונדינית עם קוקו ועיניים ירוקות ועור חיוור ככה גם נראיתי בבית ספר כיאלו לא השתניתי כל לילה אני נזכרת מדברים מהעבר אני רק ב22 אבל זוכרת מה קרה בגיל 18 אף אחד לא ירצה לעבור את זה. זה היה בגיל 18 בכיתה י"ב ילדה בודדה מסתכלת על הבחור שהיא מאוהבת בו כמה פאטטי אבל הוא מיוחד הוא הגיעה עלינו משנה שעברה מקנדה הוא ישר התקבל למקובלים גם אני רוצה להיות במקובלים אבל אין מה לעשות אני רק תקועה עם ויקי חברה הכי טובה שלי היא מאוד אנרגטית אני ההפך הגמור ממנה היא עם שיער חום דבש ארוך וחלק לא כמו שלי גלי שלא מסתדר רק עם קוקו אבל לא זה הקטע אני ממשיכה להסתכל על שון הילד הקנדי הוא פשוט מושלם בהכל אף ישר על לסת פשוט מהממת שיער בצבע חום שהוא כל כך רך אני פשוט מתה לגעת לו בשיער עם עיינים אפורות גדולות אני פשוט לא יודעת איך זה אפשרי להיוולד כל כך מושלם אבל מה הסיכוי שהוא ישים לב אליי ויקי מעירה אותי ממחשבותיי,
"כדור הארץ לאנה" צועקת ויקי על כל חדר האומנות אני וויקי כרגיל יושבות ביחד ואילו שון והמקובלים ביחד מתי הוא ישים לב אליי אלוהיים יודע, אני כמה מהשולחן לקחת מכחול ונדפקת בניב הילד הכי רע בשכבה המגעיל גם הוא מהמקובלים הוא ילד גבוהה רזה עם שיער שחור ועיינים חומות הוא יפה מאוד אבל מגעיל ואז הוא מתחיל לצעוק עליי "מה את עושה תסתכלי לאן את הולכת" הוא אומר עם בקול רם מדי.
"אני מצטערת" אני לוחשת ואפילו לא מעזה להיסתכל לו בעייניים הייתי מאוהבת בו כמה זמן אבל הוא ממש מגעיל ויש לו חברה סתיו ילדה מגעילה כמוהו בדיוק מתאימים היא עם שיער בלונדיני צבוע עם עיינים חום דבש ורזה ושזופה. אני חוזרת לשולחן וישר ויקי מתחילה לדבר כמו תמיד מדברת ומדברת,
"אנה מה קרה שם מהוא רצה ספרי"
"כלום מה יכול להיות כמו תמיד הוא מגעיל"אני לוחשת בו זמנית ומסתכלת על ניב שיושב ליד שון, אני יודעת ששון לא מגעיל כמוהם הם פשוט חטפו אותו לשם שון מרים את העייניים וניפגש בעיינים שלי אפורות מול ירוקות ואוו הוא פשוט מחשמל אותי, אני רוצה אותו כל כך עד שאני מוכנה לתת לו את הביתולים שלי כן כן אני עדיין בתולה כולם פשוט מגעיל והם כאלה שילכו ויספרו לכל אחד אז אני מעדיפה לחכות.
אחרי יום שלא קורה כלום כרגיל אני חוזרת הביתה לחדרי שלרוב מה שיש בו זה ספרים מיטה מעץ לבן שולחן למחשב וארון והכל לבן וכמובן הספרייה שלי עם כל הספרים, אני לוקחת ספר ומתיישבת בסיא של המחשב וקוראת עד שאני מקבלת טלפון שכמובן שזאת ויקי אני מרימה את הטלפון ומגלה מספר חסום אני לא עונה כמו תמיד כל אותה שעה מתקשרים מחסום אף לא עניתי כי אני יודעת שזה לא משהו שיעניין אותי אבל בכל זאת אני רוצה לדעת מי זה.
ויקי מתקשרת בשעה 5:00 כדי לשאול עם אני רוצה ללכת לטייל בפארק כמובן שאני מסכימה כי אני עוד שנייה מתה מהשעמום. אני לובשת את השורט שלי בצבע כחול וחולצה שחור וכפכפים אני פוגשת את ויקי בפארק ואני אנחנו מתיישבות על אחד הספסלים ואז מתקרבים עליינו חבורה של בנים שאני מזהה אותם ניב ושון ועוד שני חברים שלהם ואני רוצה לברוח מהספסל אבל לפני שאני מספיקה לקום ניב מתחיל לדבר,
"אנה אני יכול לדבר איתך רגע" ניב אומר בקול די מופתע אני קמה המומה מה שהוא אמר והולכת אחריו,
"ניב מה אתה רוצה" אני אומרת בקול מופחד
"אני רוצה להגיד לך שאני מצטערת שהייתי מגעיל עלייך כל הזמן אבל אני נפרדתי מסתיו בגללך אני רוצה אותך רוצה להיות אולי חבר שלי אני יודע שהייתי מגעיל אבל אני באמת מצטער" הוא אומר את זה בקול די מזועזע.
"תקשיב ניב אני לא בטוחה בזה אבל אני אוהבת ילד אחר" אני לוחשת עדיין לא מסתכל עליו המומה ממה שהוא אמר,
"תני לזה רק סיכוי אני מבקש" אני לא בטוחה במה שהוא אומר אחרי כל השנים אחרי החרם בכיתה ט' שהוא עשה עליי אבל אולי אני תמימה אבל גם בחיים לא התנשקתי אני ממש רוצה את זה אני אסכים אולי זה באמת יהיה אמיתי, "אני מסכימה" אני לוחשת
" באמת, את רצינית…. איזה כיף" אני מחייכת חיוך קלוש ואז משום רגע הוא מושך אותי לחיבוק ומנשק אותי ולפני שאני מבינה הוא כבר בועל אותי עם הפה שלו כמה זמן שחיכיתי לרגע הזה אבל רציתי שהוא יהיה מיוחד אבל זה מה שקיבלתי.
"ואוו" הוא ממלמל אחרי שהוא עוזב אותי
"ואוו" אני ממלמלת אחריו
"באלך לבואו עליי אני גר לא רחוק מכאן" הוא אומר אני אני חוששת ללכת לבד עם ניב שכל החיים לא היתייחס עליי דווקא דווקא עכשיו למה, אבל אני סקרנית
" כן בטח למה לא" עכשיו אני מפחדת אבל באמת,
"בואי" הוא אומר בקול מלא ביטחון הוא לוקח את היד שלי ואנחנו אפילו לא נפרדים מהבנים וויקי.
אחרי מרחק של 5 דקות אנחנו נכנסים לביניין נכנסים למעלית הוא לוחץ על הקומה 3 ואנחנו עולים במהרה נכנסים לדירה והיא ריקה וחשוכה
"מה אנחנו עושים פה" אני ממלמלת בפחד הוא מחזק את האחיזה שלו בידי ומסתכל עליי אני מרגישה שאני נמצאת בסרט אימה.
"תקשיבי אנחנו בני 18 ואנחנו עכשיו זוג אז בואי נעשה את זה" אני המומה זה משהוא רוצה, בשביל זה הוא הביאי אותי לכאן אני עכשיו מפחד הרגליים שלי רועדות אני רוצה הביתה עכשיו!!!
"בואי לחדר אל תדאגי לא יקרה כלום אני אשים קונדום" הוא אומר בקול מלאה ביטחון וגאווה.
"ניב אני רוצה הביתה"
"לא, רק עכשיו הגענו בואי" הוא מוביל אותי לחדר אני מנסה להוציאי את היד שלי מהיד שלו אבל לא מצליחה הוא ממש חזק, הוא מפיל אותי על המיטה אני רוצה לברוח אבל הוא נועל את הדלת של החדר ומוריד את הבגדים אני קמה מנסה לברוח אכשיהוא אבל לא מצליחה אני כזאת טיפשה שבאתי מה חשבתי לעצמי הוא מפיל אותי שוב פעם אחרי שאני ניסיתי לברוח
"ניב תן לי ללכת בבקשה..הצילו!!" אני צועקת
"לא לא רק אחר כך אבל עם תספרי למישהו אני אהרוג אותך" הוא צועק עליי והדמעות שלי יורדות מעצמן
ואז זה מגיעה הוא קושר לי את הידיים עם המכנס שלו אני לא מבינה מה זה למה הוא עושה את זה אני צועקת למרות שאני יודעת שאף אחד לא יעזור הוא מוריד לי את השורט ואת התחתונים, כל הזמן הזה אני צורחת עם דמעות ומתפתלת מנסה להישתחרר ואז פתאום הוא נכנס אל תוכי אני צועקת יותר חזק התחושה כל כך מוזרה לא נעימה ואחרי שהוא ננעץ כמה וכמה פעמים הוא גומר בקול קם ממני מתלבש משחרר לי את היידים אני צועקת
"תעזוב אותי….. משוגע תן לי ללכת" אני קמה מהר בריצה מתלבש רצה מהחדר והדירה בדמעות רצה כל הדרך הביתה וכל הדרך אני בוכה אני חוזרת הביתה הכל חשוך כנראה ההורים שלי בארוחה, אני בוכה חזק אל תוך הכרית אחרי שאני קצת נרגעת אני חייבת לספר על זה למישהו רק לא להורים אני מרימה את מטלפון מתקשרת על וויקי היא לא עונה מעניין מה קרה איתה אני חייבת לברר אני קמה מהמיטה אני בוכה בשקט לא מעקלת את מה שקרה מזל שוויקי גרה שני ביניינים אחרי אני רצה לשם מפחד שמישהו אחריי אני לא מאמינה שהלכתי שנאנסתי אני לא מאמינה אני נכנסת לביניין רצה את כל הדרך במדרגות לקומה שנייה אני דופקת בדלת אף אחד לא שומע אני דופקת יותר חזק וויקי פותחת את הדלת היא כבר לבושה בפיז'מה המומה לראות אותי.
"אנה מה קרה למה את בוכה …. הוא עשה לך משהוא … בואי תיכנסי" אנחנו נכנסות לחדר שלה ומתחילה לספרלה מה שקרה וכל הזמן הדמעות לא מפסיקות ויקי המומה ממה שהיא שמעה היא התחילה גם לבכות ביחד איתי
" את חייבת להגיד למישהו לההורים שלך" היא נוזפת בי
"אני לא יוכולה הוא אמר שהוא יהרוג אותי עם אני אספר"
"אנה את כל כך תמימה למה את חושבת שהוא יהרוג אותך הוא עד כדי כך מפחד" היא נוזפת בי
בואי נתקשר להורים שלך מיד!!" היא מרימה את הנייד שלי ומצלצלת לאמא שלי היא לא עונה היא מתקשרת לאבא שלי גם הוא לא עונה. מוזר?!
"אני לא יודעת מה לעשות הם לא עונים" היא אומרת
"חכי בואי אני לא אספר בבקשה אני מתחננת" אני מתחננת עליה
"ומה נעשה עם זה יקרה עוד פעם?… תשארי לישון אצלי מחר לא נלך לבית ספר ניסע לאנשהוא בסדר?!" היא שואלת אותי אני מהנהנת עליה והיא משכיבה אותי ומכסה אותי בשמיכה אני כל הלילה לא מצליחה להירדם
תגובות (4)
כתיבה מעניינת :)
טוב, אז ככה:
1. היו חסרים מלא מלא נקודות ופסיקים.
2. מה זאת אומרת "ב22"?
3. מומלץ לכתוב מספרים במילים ולא בספרות.
4. כמה=קמה, הגיעה=הגיע, פאטטי=פתטי, עלינו=אלינו, עליי=אליי, עם=אם, מעקלת=מעכלת, עליה=אליה, מלאה=מלא (היה גם "לספרלה=לספר לה" אבל זו כבר שגיאת הקלדה).
5. אין פיסוק בתוך המרכאות מלבד איזה חמש נקודות. יש או נקודה – או שלוש. לא יותר. וגם בשלוש הנקודות אין צורך להפריז.
6. גם אין צורך להשתמש בשלושה סימני קריאה. מספיק אחד וזהו.
7. התיאור הזה של "הסתכלתי במראה וראיתי את עצמי. *תיאור תיאור תיאור*" תמיד יוצר רושם קצת מאולץ. פעם גם אני הייתי משתמשת בו, אבל אני מנסה להשתחרר מזה. ז לא בדיוק חובה, אלא המלצה או עצה :)
8. אין שום היגיון במה שניב עושה. אני מתכוונת, אני לא חושבת שבני שמונה עשרה מתנהגים ככה. אם כבר לאנוס אותה הוא היה עושה את זה בדרך אחרת. חוץ מזה, מה היא רצה לה בדילוגים לדירות של אנשים אם היא כל כך מפחדת?
אוקיי, אלה סתם היו עצבים על תרבות סיפורי האונס. *נשימה עמוקה* תקראי את סעיף שמונה כנאמר בקול שקול והגיוני.
9. הכתיבה בהחלט מעניינת וטובה, אבל אני לא מצליחה באמת להתחבר למה שאנה מרגישה.
10. אין לי שמץ של מושג איך הכותרת קשורה לסיפור.
אוקיי, על פניו, זה נראה כאילו הערתי הרבה. אבל למעשה, הכתיבה עצמה טובה מרוב הסיפורים בסגנון הזה בהם נתקלתי. למעט אי-ההיגיון המועט שמצאתי בעניין ניב-אנה, הכל היה די הגיוני ואמין והיה קליל וזורם אבל לא פשוט מדי.
בהצלחה בהמשך :)
בנוגע לסעיף חמש (כי לא ניסחתי אותו טוב):
הכוונה שאצלך יש רק חמש נקודות בתוך המרכאות מדי פעם, וזה לא צריך להיות כך. יש או נקודה אחת או שלוש.
תודה רבה על ההערות