הכל מתרסק – פרק 1

"נו דנה אבל את לא מבינה" שירה הסבירה לי בטלפון.
"מה יש להבין? הוא בגד בי וזהו. אני לא מתכוונת לדבר איתו" הרמתי את קולי ונשמעתי כועסת.
"סליחה" הסברתי, "פשוט אני עדיין לא מאמינה שזה קרה לי…"
"אני מצטערת דנה" שירה נשמעה טיפה מאוכזבת. "מה דעתך שנלך לקיוסק לידנו ונקנה לנו ארטיק קרח,נשפר קצת את המצב רוח הזה" עכשיו היא נשמעה שמחה כאילו כלום לא קרה, שירה מתה על ארטיקים.
"סגרנו" אמרתי, "ניפגש עוד חצי שעה במגרש?"
"סגרנו" צחקה שירה.

אני ושירה החברות הכי טובות עוד מאז שהיינו קטנות. תמיד היינו הולכות למגרש ומשם היינו ממשיכות לקיוסק של אבא שלה. זה כבר משהו קבוע אצלנו, כמו מסורת.
אה ושכחתי להציג את עצמי.

אני דנה גרינברג, בת 15 מתל אביב.
יש לי שתי אחיות גדולות (יובל – 19)(נטע – 17) ואחות אחת קטנה (דניאלה – 5), ככה שרוב הבית מורכב מבנות.
אני אוהבת לרקוד, לשיר, ובמיוחד לצייר.
אני מציירת מאז שאני בת 3, והיה לי דמיון מאוד מפותח.
היה לי חבר לפני חודש (עידו), והוא בגד בי עם חברה טובה שלי (יעל).
נראה לי שזהו, זה בנתיים כל מה שצריך לדעת עליי.

– חצי שעה אחרי –
"אמא אני הולכת לקיוסק של אבי" (ככה קוראים לאבא של שירה).
"בסדר מתוקה, רק תחזרי עד שמונה, יש לנו ארוחת ערב עם משפחת קץ" אמא שלי הורידה את המשקפיים עד האף והסתכלה עליי.
צחקתי, "אוקיי אוקיי".
יצאתי מהדלת והתחלתי ללכת לכיוון המגרש.
פתאום מצלצל הטלפון שלי.
"נו איפה את?" התעצבנה שירה, "אני מחכה פה כבר כמה דקות"
"נו זאת לא אשמתי שאת תמיד מקדימה באיזה 20 דקות" צחקתי.
"הייייייי" נעלבה שירה, "הקדמתי רק ב5 דקות. עכשיו בואי! אני רעבה!"
"אני באה אני באה קרצייה" צחקתי וניתקתי.
התחלתי לרוץ כי ידעתי שאם אני לא אמהר שירה תשתגע.

– במגרש –
"הופה יופי שהגעת באמת" צחקה שירה
"שקט" צחקתי, "רצתי כל הדרך עד לפה"
"יופי, עכשיו בואי אני כבר רוצה לאכול את הארטיק קרח שלי!" שירה משכה אותי ביד והתחילה לרוץ.
לא יכולתי להימשך יותר אז התחלתי לרוץ אחריה.

הגענו לקיוסק וראינו את עידו.
נבהלתי וניסיתי להסתיר את עצמי.