הכל בשבילך -פרק 5

'תרופות? ממתי אני צריכה תרופות? ובכלל..למה מחזיקים אותי כאן?! היו אמורים לשחרר אותי כבר 20 פעמים לפחות'. חשבתי לעצמי.
דפנה ויניב יצאו מהחדר בלי לומר מילה. לדפנה היה מבט של אושר בעיניה,היא הייתה עם יניב..לבד..בלעדיי..לבד. מאושרת. ליבי טרקה את הדלת מאחוריהם.
"אל תדאגי" היא התחילה לומר "זה ירדים אותך…את לא תוכלי לזוז,לא תוכלי לראות כלום,להרגיש כלום,כל הגוף שלך יהיה רדום לגמרי. אל תדאגי. זה לטובתך. לטובתך בלבד." לא הספקתי להוציא מילה והרגשתי את הדקירה של המזרק. לקח זמן עד שהחומר השפיע עליי. לאט לאט היידים נרדמו,הרגליים נרדמו ואז כל הגוף. אבל הצלחתי לשמוע..האוזניים לא נרדמו. יכולתי לשמוע את כל מה שהתרחש:
הדלת נפתחה בחוזקה ומישהו נכנס כנראה. שמעתי את ליבי צועקת " אדוני,אני אמרתי לך,תצא מכאן…שניהם בקומה! אתה לא יכול לקחת אותה!"
"אני רוצה להבין,למה אני לא ידעתי מזה כלום?! למה אף אחד לא הודיע לי כלום?! זאת הבת שלי ואני רוצה לקבל דו"ח מצב על מצבה" ענה האיש.
"אדוני…אני לא מבינה,אמרו לי שהיא יתומה" שמעתי את קולה של ליבי כאילו היא כועסת עליו.
"אכן,היא יתומה..יתומה מאם אבל לא מאב" אמר האיש…הקול לא היה מוכר לי…הוא לא היה דומה לקולו של אבי. היה שקט למשך כמה זמן.
"אדוני איך אתה לא מתבייש לשקר לי?! כתוב כאן שהוריה מתו בתאונה..לא נשארו ניצולים חוץ ממנה ומאחותה." אמרה ליבי לאחר כמה דקות. ואז שמעתי משהו נדפק בקיר.
"את…את זונה קטנה שכמותך. היית יכולה להשאר בחיים אם לא היית כזאת עקשנית. עכשיו אני אצטרך לרצוח אותך..אצטרך להפטר ממך!" צעק האיש בקול תוקפני כ"כ שזה הפחיד אפילו אותי…ולא קל להפחיד אותי!. באותו רגע רציתי לקום,להרביץ לו מכות רצח,לדקור אותו במשהו. רק להציל את ליבי.
"אדוני…אדוני אתה חונק אותי..בבקשה..ע…עזוב אותי…בבקשה. אני אעשה הכל" אמרה ליבי. 'היא תמכור אותי?!' ליבי נשבר באותה שנייה. הייתי בטוחה שניתן היה לשמוע את רסיסי ליבי נופלים דרך העצמות והעורקים ונעצרים בחבטה עצומה על העור שלי ועפים לכל הכיוונים ואז…שקט.
בגלל השקט נרדמתי וכשהתעוררתי הגוף שלי כבר התחיל לקבל תחושה,העיניים היו מטושטשות והסתכלתי סביבי,לפתע ראיתי ליד המיטה שלי דמות. הגובהה,הרוחב,הצבע והריח התאימו בול לקרטריונים של עמית. "עמחיחת אמחיהתה עחינ מצר!?" הפה שלי היה רדום ולכן יצאו לי קשקושים במקום מילים. אבל עמית לא ענה לי..כנראה ידע מה קרה..או שחשב שנפגעתי קשה כ"כ שאני לא יכולה לדבר. כשהשפעת התרופה החלה להתפוגג באיטיות כך גם דמותו של עמית החלה להתפוגג. אלה היו הזיות..סתם הזיות. ליבי נכנסה לחדר והתחילה לדבר. היא לא נתנה לי להוציא מילה מהפה!
"קחי את זה…תתחמקי מהאיש הזה,בחיים אל תעברי ליד האזור הזה ובחיים אל תעני למס' הזה!" היא נתנה לי דף ותמונה. חשבתי שהיא השתגעה! מה היא רוצה?! לאן אני אלך עכשיו?! "ליבי!" צרחתי "מה קורה כאן?!" ליבי השתתקה,דווקא עכשיו כשאני רוצה לדעת יותר מתמיד מה קורה כאן! הסתכלתי על התמונה היה מצולם בה איש קירח,צלקת לכל אורך פרצופו ומבט מלחיץ. במילה אחת…צפחיד!" ועל הדף היה כתוב: מר.דיאבלו 0588166619 שדרות רוטשילד 666 סרות' בהיתי בדף במשך כמה דק' ואז שמתי לב 'מר דיאבלו! 8666…שילד 666' בכל מקום,כל דבר שהיה קשור אליו היה קשור גם לשטן 'אמא!' חשבתי..זה התחיל להלחיץ אותי יותר ויותר. 'למה הוא בכלל מחפש אותי?! מה הוא רוצה ממני?! יש מצב הסתבכתי עם השטן?! ואם כן? איך הסתבכתי איתו?! איך?!' חשבתי על דרך לברוח מכאן..אם הוא מצא אותי כאן..זה כבר לא בטוח. אני לא רוצה לחזור ליערות ואין לי איפה להתחבא. אני לא מוכנה לסכן את דפנה ויניב! ישבתי וחשבתי די הרבה זמן ואז הסתובבתי לכיוון הדלת. ליבי עדיין עמדה שם. "ליבי?" ניסיתי לדבר איתה אבל היא לא ענתה "ליבי…"ניסיתי שוב "את יכולה לספר לי מי זה?" "כנירשתך מחלימנו"ליבי ניסתה לדבר אבל יצאו לה רק קשקושים מהפה במקום מילים. "מה? מה אמרת?" "פשוט תלכי ותתרחקי ממנו" אמרה ליבי ופרצה בבכי. לא ידעתי מה לעשות. לא הבנתי מי הוא אותו דיאבלו ולמה אני צריכה להתרחק ממנו ויותר מכל למה ליבי בוכה?! ניסיתי לדבר איתה עוד כמה פעמים אבל היא בכתה ולא ענתה. בשלב מסויים היא הפסיקה לבכות ויצאה מהחדר. אני כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי! נשכבתי במיטה וניסיתי לפענח מה קורה כאן אחרי חצי שעה בערך היא חזרה אליי עם תיק "ליבי,בבקשה תעני לי! מה הולך כאן?!" אבל היא לא ענתה. היא דחפה לי את התיק ליידיים ואמרה לי "לכי" "אבל ליבי…לאן אני אמורה ללכת?! מה קורה כאן?!" "קחי את זה ולכי מפה עכשיו!" אספתי את הדברים שלי ויצאתי אל המסדרון,לפני שסגרתי את הדלת אמרתי לה "את השתגעת לגמריי נכון?!" ליבי בהתה בי בתמיהה יצאה למסדרון וחיבקה אותי "הלוואי שיכולתי לספר לך מה קורה כאן…רק תשמרי על עצמך טוב?" "טוב" היא עזבה אותי והלכה לכיוון חדר האחיות. סגרתי את דלת החדר ומאותו יום…כלום לא היה ברור לי יותר.
'לאן אני אלך?! אני לא יודעת איפה יניב גר מאז שהוא חזר לעיר ודפנה תמות מפחד אם הוא יבוא אלייה הבייתה. ואני לא רוצה לחזור ליערות! כבר נמאס לי מהחיים האלה שם!' "אעהההההה!" התעצבנתי ובעטתי בקיר. "הרגל!" התעצבנתי עוד יותר ועם הרגל השניה בעטתי בכמה כיסאות שעמדו שם. התחלתי ללכת ליכוון היציאה עם התיק על כתפיי,לב שבור,עצבים וכאבים ברגל. פתאום ראיתי אותו.את האיש מהתמונה עומד בפתח הבי"ח נבהלתי ונכנסתי לחדר המדרגות בתקווה שהוא יבחר להשתמש במעלית. הלב שלי דפק במהירות מופרזת הייתי בטוחה שעוד רגע אני הייתי חוטפת התקף לב! הדלת נפתחה באיטיות