הכל בשבילך -פרק 3
'לא! זה לא קורה לי. הכל באותו יום? הכל?! מה?! מה עוד יקרה לי היום?! מה!? אחותי התפוצצה,אהוב ליבי בקוממה ומי יודע מתי הוא יצא ממנה….אם בכלל!' עוד פעם פניי פנו לדלת והרגשתי איך יניב תופס לי ת'יד. כאילו ידע מה אני מתכננת. הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה..לא היו לי מספיק דמעות. בכיתי הרבה היום. הרבה מדי. "הוא יהיה בסדר" אמר לי יניב. "זה עמית. כל הדברים הרעים קורים לו והוא תמיד יוצא מהם. זוכרת בכיתה ה' כשהוא נכנס לכלוב של האריה?" "נו?" עניתי בקול חנוק "ו..הוא יצא בשלום ואז באותו יום הוא נכנס גם לכלוב של הזאב..אמרתי לך זה הילד הכי מזליסט שאני מכיר.. קומה זה קטן עליו. הוא יתגבר על זה עוד לפני שתשימי לב". ואז הוא חיבק אותי. הדמעות חזרו לעייני,התחלתי לבכות שוב.
נכון שעמית הוא הילד הכי מזליסט בעולם. לא משנה לאן הוא נכנס הוא תמיד יוצא מזה בשלום. האמת? אם הוא היה נכנס לקומה עוד שבוע או לפני שבוע לא הייתי בוכה בכלל. בכיתי כי כל זה קרה לי באותו יום. גם אחותי,גם עמית…בנאדם אחר היה מתאבד. חשבתי על הכיוון ההוא כשיניב חיבק אותי ראיתי את החלון חשבתי לקפוץ אבל לא! אני חייבת את זה לאילנה. אני חייבת את הנקמה ההיא. "שעות הביקור הסתיימו אנא כל המבקרים לצאת ברגע זה מהבי"ח. שעות הביקור יתחדשו מחר ב-10."
שמעו במערכת הכריזה. "טוב אני צריך ללכת" אמר לי יניב "אני אחזור מחר" "טוב" אמרתי בקולי החנוק. בלילה חלמתי חלום נוראי!! אבל הבעיה שלא יכולתי להתעורר נאלצתי לסבול את החלום במלואו..כמעט.
עמית לא יצא מהקומה במשך 3 שנים אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו. התחתנתי….אבל לא מאהבה,רק כי הייתי צריכה את הכסף,כל הזמן ביקרתי אותו עד שיום אחד נכנסתי לחדר שלו והמיטה הייתה ריקה. בהתחלה שמחתי כי חשבתי שהעבירו אותו מחלקה…שהוא התעורר. החלטתי לצאת ולקנות לו כל מיני דברים כמו שוקלד,פירות..כל מיני. כשיצאתי מהבי"ח ראיתי את ליידי עומדת בחוץ ובוכה. בהתחלה לא הבנתי למה ואז ראיתי שהיא לובשת בגדים שחורים וכל מי שמסביבה לובש שחור גם כן. נפל לי האסימון באותה שנייה. עמית מת.
כנראה צעקתי מתוך שינה כי אחות אחת העירה אותי משנתי. נשמתי לרווחה. עמית עדיין חי. "בואי תתקלחי זה יעזור לך לסיוטים מתוקה." אמרה לי האחות. הקשבתי לעצתה ונכנסתי למקלחת ועמדתי מתחת לזרם המים. ראיתי איך השמש עולה והזריחה גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי. כשהתכוונתי לצאת מחדר האמבטיה ראיתי את האיש השמן ההוא שנכנס לביתנו הישן, מתיישב ליד מטתי,הסתכלתי עליו מהפתח שהספקתי לפתוח…פתח קטן אבל עדיין אפשר לראות דרכו את כל החדר כמעט. "היא ברחה. עוד פעם!" שמעתי אותו אומר. הנחתי שזהו האיש ששם את הפצצה בבית של עמית,זה האיש שפצץ את אילנה. זה האיש שאני צריכה לברוח ממנו כי אני המטרה הבאה שלו אבל זה האיש שאני צריכה לנקום בו. הוא חיפש אותי..לא את אילנה..הוא רצה לפוצץ אותי..אילנה סתם הייתה שם..בטעות. טעות של הגורל.
הוא יצא מהחדר ושמעתי אותו מדבר עם הרופא לא שמעתי מה בדיוק הוא אמר לו אבל זה היה הקול שלו…..ישבתי בשירותים כמה זמן עד שהרגשתי שזה בטוח לצאת מהחדר. הצצתי עוד הפעם ולא ראיתי אף אחד מלבד עמית. התלבשתי והתיישבתי לידו. החזקתי לו את היד והתחלתי לבכות. דמעה אחת פגעה לו ביד והרגשתי איך הוא תופס את היד שלי חזק-חזק. כאילו הוא לא רוצה שאני אלך…כאילו הוא מפחד שאני אברח. "עמית…..עמית אם אתה שומע אותי תלחץ לי על היד פעמיים." לחשתי. התפללתי שהוא ישמע אותי שהוא ילחץ לי את היד. לא הרגשתי כלום. התחלתי להתבאס ואז חשבתי…'אולי אני אגיד יותר,אולי הוא לא שמע אותי' "עמית! אם אתה שומע אותי תלחץ לי על היד פעמים" אמרתי בקול חזק. הפעם הוא לחץ. חיוך התפשט על פניי. נראתי כמו מטומטמת. אני די בטוחה בזה. "עמית..עמיתי. אתה בסדר? פעמיים = כן פעם אחת = לא" אמרתי. הוא לחץ פעם אחת. 'הוא לא בסדר. למה אני לא יכולה לעזור לו?!' חשבתי בליבי. "אתה מזהה אותי?" שאלתי. הוא לחץ לי פעמיים על היד. רציתי לנשק אותו….כ"כ רציתי!!!!! אבל לא היה לי אומץ. פחדתי שאני אנשק אותו וליידי תיכנס…או שמישו' אחר יכנס..אני לא יודעת..פשוט פחדתי. ישבתי לידו במשך הרבה זמן.אני לא יודעת כמה בדיוק אבל מישו' ניגש מאחורי…הסתובבתי וראיתי את יניב. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי "הבטחתי לך שאני אחזור..נכון או לא?" "חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח" צחקתי…עמית תפס לי את היד חזק יותר ממקודם…כ"כ חזק שזה קצת כאב לי. הבנתי שהוא לא רוצה שאני אלך….הוא לא רוצה שאני אלך עם יניב…עמית לא סובל את יניב ויניב לא סובל את עמית אבל שניהם אוהבים אותי ואני…אני? אני בבעיה. אני אוהבת את עמית..מאוד…הכי בעולם! אבל יש לי רגשות כלפי יניב ואני לא רוצה לפגוע באף אחד….למה כל הדברים האלה קורים לי…מכל ה-7 מילארד שיש בכדוה"א דווקא אני!? וואללה תודה רבה באמת.. רציתי לצאת לטייל עם יניב בשטח הבי"ח…לא יודעת למה אבל הרגשתי כ"כ בטוחה שם. אני התכוונתי לקום אבל עמית רק תפס אותי יותר חזק..ניסיתי להשתחרר ולא הצלחתי. הוא חזק גם כשהוא בקומה. הייתה לי הרגשה כזאת שהוא יודע מה קורה סביבו..שהוא בהכרה מלאה אבל שהוא לא יכול לפתוח ת'עיניים ות'פה. "עמית,עמיתי..תעזוב אותי בבקשה..אני אחזור. אני מבטיחה" אמרתי לו. עמית לא שחרר אותי. לא שחרר אותי מיד. אמרתי לו עוד הפעם "עמית,אתה יודע שאני אוהבת אותך,אתה יודע שאני בחיים לא אעזוב אותך נכון? אתה יודע שאני אחזור ואתה יודע שיניב לא יפגע בי" אבל הפעם בשקט כדי שיניב לא ישמע.. ואז הוא שחרר אותי. יצאנו לטייל. הרגשתי די בטוחה…לא יודעת למה. טיילנו בשלווה בשטח הבי"ח ופתאום ראיתי את האיש ההוא. נבהלתי ועשיתי פנייה חדה אחורה. יניב לא הבין למה והוא גם לא שאל. הוא הסתובב אחריי והלך איתי לכיוון השני. 'מה הוא עושה םה?! הוא אמור היה ללכת כבר! למה בכלל נתנו לו להכנס בשעות שהן לא שעות ביקור?! ולמה עדיין לא תפסו אותו ונותנים לו להסתובב חופשי?!' חשבתי לעצמי..השאלות הציפו אותי ולא שמתי לב לאן רצתי,לא שמתי לב שרצתי בכלל. הגעתי למחלקה מלוכלכת,עם קירות קרמיקה מטונפים,הסתכלתי סביב,לא היה אף אחד. החלטתי להכנס יותר עמוק מרוב סקרנות. פתאום היה חושך והרגשתי איך מישו' דוחף אותי למקום כלשהו. לא ראיתי כלום,לא ראיתי מי דחף אותי,לאן דחפו אותי,למה בכלל דחפו אותי?! לפתע ראיתי אור והרבה עשן,לא עשן של אש. לא היה ריח וצבע לעשן וגם האור לא היה אור של אש זה היה אור הרבה יותר לבן. המקפיא! דוחפים אותי למקפיא! ניסיתי להתאבק בו..הייתי בטוחה שזה האיש השמן ההוא והצלחתי כמעט לתפוס אותו אבל הוא הרגיש לי רזה מאוד ושרירי..זה לא האיש השמן. "איהההה!" צעקתי כשנפלתי על רצפת המקפיא הענקי.קמתי והסתובבתי לדלת אך היה מאוחר מדי הדלת נטרקה לי בפרצוף. ניסיתי לדחוף את הדלת אבל היא הייתה כבדה מדי. "הצילו! הצילו! תעזרו לי בבקשה!!!" צרחתי מהקפיא! "קר כאן" אמרתי לאוויר. הסתכלתי מאחוריי המקפיא היה ענקי. החלטתי לחקור אותו. נכנסתי לעומק המקפיא. ככל שהעמקתי ככה היה קר יותר ויותר וגם הריח היה יותר ויותר נוראי… היה הרבה אדי קור מסביבי בקושי ראיתי את הידיים שלי. אבל הקור היה כ"כ מורגש. הייתי בטוחה שאני עוד שנייה אקפא. הסתובבתי לימין וראיתי כמה שולחני ניתוח ועליהן גופות. כשהבנתי לאן הגעתי רצתי לדלת והתחלתי להשתולל ולדפוק על הדלת כמו מטורפת. דפקתי ככה במשך 10 דק' לפחות והתיאשתי. התכוננתי למוות איטי עם הרבה סבל. 'לפחות עכשיו אני אצטרף לאילנה'.הדלת נפתחה ונפלתי החוצה. לא רציתי לפתוח את העיניים. חשבתי שאולי אם אני אתחזה לגופה הם יעזבו אותי בשקט,הם יחשבו שאני מתה ואני אוכל להתחיל חיים חדשים..לא בתור אנה…בתור מישהיא אחר,במקום אחר. "אנה! אנה,בבקשה תגידי משהו! אנה!!! אל תעזבי אותי" שמעתי את קולו של יניב. "יניב…אני בסדר..קצת קר לי אבל אני בסדר" עניתי לו. ראיתי איך החיוך מתפשט לו על השפתיים..חיוך ששידר לי שהכל טוב,שהוא שמח שאני בסדר. "מה עשית כאן?! איך הגעת לכאן!?" תקף אותי יניב בשאלות "אני..אני לא יודעת…חשבתי לא שמתי לב לאן רצתי וכשהפסקתי לחשוב כבר הייתי כאן." עניתי…זאת האמת. "כן,את רצה מהר..מהר מדי. איך את יכולה לרוץ ככה…תמיד היית הרבה יותר איטית ממני" אמר לי יניב. אני יודעת שאני רצה מהר…הכל בגלל כל הבריחות שלנו. הייתי מוכרחה לרוץ..לא הייתה לי ברירה אחרת. "הרבה זמן עבר מהפעם האחרונה שהתראנו..השתנתי." אמרתי לו…לא סיפרתי לו שזה בגלל הבריחות. "טוב בואי נצא מכאן לפני שיגלו אותנו,תתקלחי ונמשיך לטייל" אמר לי יניב. "לא…אני אלך להתקלח ואתה תלך הביתה..נטייל מחר. אני לא מרגישה טוב." "בטח…בגלל כל מה שעבר עלייך…מה יש שם בכלל?" "גופות" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה. עוד הפעם היה חושך רק למזלי יניב היה לצידי אז נאחזתי בו. "אאו!" נתקעתי באיזה אדם שבא מולנו. הרגשתי שהוא ממשש לי את הראש. הוא היה יותר גבוהה ממני. "ילדים?" הוא לחש "ילדים צאו מכאן מיד! זה לא מקום למשחקים ולשטויות!" אמר האיש. "כן,אנחנו בדרכנו החוצה." עניתי לו מבוהלת. משכתי את יניב משם אבל הוא לא רצה ללכת בכלל. הייתה לי הרגשה שאם אני לא אמשוך אותו משם הוא יתנפל על האיש ההוא וירצח אותו לפני שהוא יספיק לעשות משהו. פתאום הרגשתי איך הוא מושך אתי חזרה פנימה "יניב לא!" והרגשתי איך הקיר פוגע לי בראש.משהו טפטף עליי ואיבדתי את הכרתי. כשחזרתי להכרה מלאה היה לי כאב ראש חזק כ"כ שהייתי בטוחה שירו לי בראש. מיששתי את הראש שלי והרגשתי תחבושת ממש במקום שהקיר פגע בי. 'שום דבר לא טפטף עליי זה היה דם,הדם שלי. יניב הולך לשלם על זה.רגע! מה קרה ליניב? מה קרה לרופא הזה או מי שזה לא יהיה?'. הסתכלתי מחלון הכל נראה רגוע,אין זכר ליניב או לאיש השמן….ישבתי שם כמה זמן בערך שעה ואז קפצתי "רגע! כמה זמן הייתי זרוקה ככה? כמה זמן הייתי בלי הכרה?!" אמרתי לעצמי.הסתובבתי. 'אני גם רוצה להיות ככה כמו עמית…לישון,בלי דאגות,בלי בעיות בלי לדעת כלום' ניגשתי אליו. "עמית? אתה יודע כמה זמן עבר מהפעם האחרונה שדיברנו?" שאלתי אותו. לחיצה אחת. 'הוא לא יודע,מטומטמת! הוא לא יודע כמה זמן עבר מאז שהוא בקומה'. "אל תדאג..אני פה מאמי. אני חייבת לשאול משהו..אני יכולה?" שאלתי. אם עמית
לא היה בקומה הוא היה עונה לי "את הרגע שאלת" כשחשבתי על זה עלה על פניי חיוך
התכוונת למה שאמרת לי במכתב?" העזתי לשאול מזה זמן רב. הוא לחץ לי על היד פעמיים. 'הוא התכוון לזה! הוא באמת אוהב אותי!!' שמחתי. הייתי צמאה ולא היה כוס מים בכל החדר אז החלטתי ללכת להביא. "עמית,אני כבר באה. אני הולכת לקחת לשתות" אמרתי לו. הוא תפס לי את היד ולא נתן לי ללכת, גם כשהוא בקומה יש לו תפיסה חזקה. "עמית! תפסיק להתנהג כמו ילד קטן. אני אחזור! אני רק הולכת לקחת כוס מים!" צעקתי עליו אבל הוא רק חיזק את אחיזתו. "עמית! תשחרר אותי! אני לא אמא שלך ואתה כבר לא ילד בן 5! אני אחזור תוך שתי דקות! אני מבטיחה!" הבנתי,לא ראיתי את ליידי פעם אחת מאז שהגענו לבי"ח…גם לא באותו יום בבוקר. הצמא רק גבר ועמית לא שחרר.התחלתי למשוך את עצמי כדי להשתחרר ופתאום הוא שחרר אותי "אהההההההההההההה" נדפקתי בגב בקיר ואז עפתי מהחלון הפתוח. הצלחתי לתפוס את עצמי באדן החלון. הייתי תלויה בן שמיים וארץ. 'לפול מקומה שלישית?! זה ממש לא בתוכניות שלי. הבי"ח הזה מוזר. כל הדברים הרעים קורים לי כאן. האיש השמן ההוא,המקפיא, הראש בקיר ועכשיו זה?! בואו פשוט תירו בי וזהו!' "אההההההה! הצילו!!!! תעזרו לי בבקשה!" צעקתי. 'עכשיו גם כואב לי הגרון והידיים..עוד משהו?!' הבי"ח היה שומם. אף אחד לא בא לעזור לי. 'אולי אני לא צועקת מספיק חזק?' "ה-צ-י-ל-ו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ה-צ-י-ל-ו!!!!!!!!!!! תעזרוווו לי בבקשה!!!!!!!!!!" צרחתי…הכי חזק שלי. אם את זה לא שמעו אז אני אבודה. ראיתי מזווית עיני איך מתאספים אנשים מלמטה. כולם מסתכלים,מצטופפים,מצלמים. שמעתי מרחוק את הצ'קלקה של המשטרה או של מכבי האש. התחלתי להחליק ועצמתי עיניים. התכוננתי לגרוע מכל. ניסיתי להעלות את עצמי אבל ללא הצלחה. החלקתי לגמרי ונפלתי אל מותי. עצמתי עיניים חזק כ"כ שאי אפשר היה לפתוח לי אותן גם אם היו מנסים. בהתח כוחי עד שהבנתי שלא משנה מה יקרה,מה אני אעשה אני אמות בכל מקרה. גורלי נחרץ. הפסקתי לצעוק ונרגעתי. בום! פגעתי במשהו. פתחתי את העיניים בזהירות וראיתי שנפלתי על כרית ענקית. לא הרגשתי כאב. אבל כעסתי,כעסתי על עמית שכל זה קרה רק בגללו. אם הוא נותן לי ללכת,אם הוא לא היה עוצר בעדי. העלו אותי לחדרי וביקשתי שיתנו לי לנוח. ברגע שעזבו אותי לבד ניגשתי לעמית ואמרתי לו "אני לא רוצה לראות אותך בחיים שלי! אני כבר לא אוהבת אותך! אם היית משחרר אותי,אם לא היית מתעקש כ"כ לא הייתי עפה מהחלון הזה! לא הייתי על סף מוות! תאר לעצמך שהם לא היו מספיקים?! אם אני לא הייתי מצליחה לתפוס את אדן החלון?! הייתי מתה עכשיו! חבל,חבל שפגשתי אותך בכלל. אם לא הייתי פוגשת אותך אילנה הייתה חיה,אתה לא היית בקומה עכשיו ואני לא הייתי על עפה מהחלון! אני לא רוצה לראות אותך,לשמוע אותך ולגעת בך יותר בחיים שלי." הוא עוד פעם תפס אותי. "פעם אחת לא הספיקה לך!? את רוצה לגמרי לרצוח אותי? אתה רוצה שאני אעוף עוד הפעם מהחלון!? בוא אני אחסוך לך את המאמץ ואקפוץ לבד. תשחרר אותי! אני כבר לא אוהבת אותך,אני לא רוצה שום קשר איתך. ל-א ר-ו-צ-ה! מה אתה לא מבין!?" ואז הוא שחרר אותי. היו לי דמעות בעיניים,לא האמנתי שאמרתי כזה דבר לעמית. אני אוהבת אותו. הוא כל החיים שלי. הלכתי לרופא, ביקשתי שיעבירו אותי לחדר אחר, שאני לא יכולה להיות בחדר ההוא. אבל לא הסכימו. לא נתנו לי. הלכתי חזרה לחדר,הסתכלתי על עמית והרגשתי רע עם עצמי. אם מצבו יחמיר זה רק בגללי. אני לא ידעתי מה לעשות..חשבתי שאם אני התעלם ממנו אני לאט לאט אפסיק לאהוב אותו. 'מטומטמת…גם אם אני אעבור לצד השני של היקום,אשנה את השם,ואתחתן עם איזה מיליונר אני עדיין לא אפסיק לאהוב אותו. ואם מצבו יחמיר אני אמות' "שמעתי מה קרה לך" יניב קטע את מחשבותיי. "אמממ אני….." התחלתי "את בסדר? נפגעת? מה קרה? תספרי לי הכל. את נורמאלית?! מי עשה את זה? למה אני האחרון שמגלה?!" עוד הפעם קטע אותי יניב. "טוב..האמת…" 'אם אני אגלה לו מה קרה הוא ירצח את עמית.' "האמת שמעדתי והחלון היה פתוח אז……….." המצאתי לו איזה משהו. כדי להגן על אהבת חיי. "אוקי..מה שתגידי אבל למה אני האחרון שמגלה את זה?! ועוד מהיוטיוב?!" "העלו את זה ליוטיוב!?" "אל תתחמקי! למה אני האחרון שמגלה!?" "אממ..כי אני לא יכולה להתקשר אלייך..בגלל שתי סיבות. הראשונה שאין לי טלפון והשנייה שאין לי את המס' שלך!! אני צעקתי לעזרה אבל אני בספק אם היה אפשר לשמוע את הצרחה עד הבית שלך. גם ככה נראה לי בקושי שמעו את הצרחה שלי בשטח הבי"ח כולו..לקח זמן עד שהאנשים התחילו לבוא ולצלם. אני אומרת לך בפוקס נצלתי!" עניתי. "אני יודע,אנשים פשוט מגעיםלי…במקום לעזור הם סתם מוציאים פלאפון ומצלמים. אם הייתי שם הייתי מנסה לעזור לך." אמר לי יניב. "אני יודעת שהיית עוזר לי. גם אם לך היה קורה משהו אני הייתי עוזרת לך זה מובן מאליו." אמרתי לו בקול ציני שכזה. "אני מבקשת שתצא מהחדר,השוטר רוצה לדבר עם הילדה. תחזור מחר" אמרה האחות שהעירה אותי מהסיוט ההוא. "טוב אני הולך. אני אבוא מחר ואני אביא לך משהו טעים לאכול…את לא יכולה להתקיים רק מאוכל של בי"ח" "בסדר..ביי יניב." הסתובבתי ואז הרגשתי איך משהו תופס לי את היד,מסובב אותי ומנשק. הייתי בשוק, חשבתי שהוא התגבר עליי,כנראה טעיתי. "אני מצטער…המחשבה שהייתי יכול לאבד אותך היום…קשה לי מדי" התנצל יניב וברח מהחדר במהירות לפני שהספקתי להגיד לו משהו. "טוב בואו נשב ותתחילו לדבר,אני לא אפריע" אמרה האחות "ליבי…" לחשתי. קוראים לה ליבי…השם נשמע לי מוכר אבל לא ידעתי מאיפה. לא הכרתי אף אחד שקוראים לו ליבי. היא הלכה והשאירה אותנו לבד עם השוטר. "אוקי,בואי נתחיל בהכרות קטנה. קוראים לי אבי. ולך?" 'כאילו שאתה לא יודע איך קוראים לי.' חשבתי,אף פעם לא אהבתי שוטרים שמשחקים אותה פסיכולוגים. אף פעם לא אהבתי פסיכולוגים. "קוראים לי אנה." עניתי בקול הכי מתנשא שהיה לי. "נעים מאוד" הוא אמר. 'לא נעים בכלל' זה מה שרציתי להגיד לו אבל לא העזתי.במקום זה חייכתי חיוך מטומטם. "טוב אחרי שאנחנו מכירים אני רוצה שתספרי לי מה קרה. אבל אני רוצה את האמת וכל האמת…אני מבטיח לך שאף אחד לא יפגע אם תספרי לי את האמת." כאילו הוא הרגיש שהתכוונתי לשקר. אני באמת התכוונתי. אני לא אגיד לו שעמית החזיק אותי,שהוא שחרר ומהתנופה עפתי מהחלון. אין סיכוי! אני אגיד לו בדיוק מה שאמרתי ליניב. מעדתי + חלון פתוח = עפתי מהחלון..משוואה די פשוטה. "אז ככה: אני הלכתי ולא שמתי לב לרגל שהמיטה ומשכתי את הרגל שלי וכשהיא השתחררה,בגלל התנופה עפתי מהחלון הפתוח. זה הכל…" אני לא חושבת שהוא קנה את זה. לפי המבט שלו,לפי איך שהוא הסתכל עליי,על הרגל שלי,על שתי המיטות…כאילו הוא חישב הכל. "את מוכנה להראות לי איך זה קרה?" הוא שאל אותי פתאום. "סליחה?! אתה מבקש ממני שאני עוד הפעם אעוף מהחלון?! אתה רוצה לרצוח אותי? שאני אקרא לצוות האחיות?! אתה נורמאלי בכלל? אני רוצה תצא מכאן,שלא תחזור לכאן בחיים שלך! ושתפסיק לחקור את המקרה שלי כי אין מה לחקור! אהה ותדאג שאני לא אראה אותך בחיים שלי!!!! רוצח!" צעקתי עליו ומפתח הדלת ראיתי איך כל הצוות האחיות והרופאים, איך כמה מהמטופלים מציצים. דחפתי אותו מהדלת אחרי שהוא יצא מהדלת דחפתי אותו בחוזקה וגם בעטתי בו. "אין כאן מה לראות. תחזרו לחדרים שלכם!!!!!!!" צעקתי לעבר צוות הרופאים והמטופלים האחרים. "מה לא מובן?! תגידו אתם רוצים מכות.?! אין לי בעיה לפוצץ כמה ראשים!!!!! יש לכם 3 שניות! ואני מתחילה לספור מעכשיו!!!! 1 2 3!!!!!!!!!!!!! זהו עופו מכאן אני ארצח עכשיו משהוא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צרחתי כמו משוגעת וכולם ברחו. חזרתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת מאחוריי. נראה לי שקצת שברתי אותה אבל זה לא ממש עניין אותי. לא היה מזיק לי להרביץ לכמה אנשים זה היה עוזר לי להרגיע את עצמי. ראיתי את הכרית והתחלתי להרביץ לה כמו משוגעת 'אף אחד לא באמת נפגע ואני מוציאה עצבים בלי לרצוח אף אחד.' רק אז הבחנתי בצמיד שעמית נתן לי באותו יום. אני שכחתי ממנו לגמרי. אולי כי הוא היה עדין למדי או אולי כי אני רגילה לתכשיטים וכאלה. הורדתי את הצמיד וסובבתי אותו. היה כתוב שם 'לאנה,אהובתי היחידה,עמית' כן,זה לא היה חלום. לקחתי את הצמיד ולבשתי אותו עוד פעם על היד שלי. אני לא מאמינה שאני גרמתי לזה,שאני אמרתי לו את המילים האלה.רציתי לקחת סכין ולתקוע אותה באמצע החזה שלי. "אני לא התכוונתי לשום מילה שאמרתי". החלטתי לצאת להתאוורר, להרגע אבל לא יכולתי,כולם עוד עמדו שם, שמעתי את הלחישות,הרגשתי את נכחותם,ניגשתי בשקט לדלת,מלאת זעם פתחתי אותה וכשראיתי שהם עדיין שם איבדתי שליטה ואחריות על מעשיי. "מה לא מובן?! עופו מכאן!!!! יש לכם 3 שניות ואני לא רוצה לראות אף אחד עד הערב! אני לא לוקחת אחריות על המעשים שלי! אני מזהירה אותכם."..הייתה דממה חשבתי שהם יסתלקו עוד לפני שאני אתחיל לספור,אבל אף אחד לא זז. "אוקי אתם ביקשתם את זה 1!" אף אחד לא זז "2!" כולם עמדו בשקט והתחילו קצת לרעוד הבנתי שזאת לא אני מפחידה אותם. הבנתי שיש משהו מאחוריי. הסתובבתי וראיתי איך מישהו עם גלימה מטומטמת שכזאת קופץ מהחלון,הייתי בשוק! רצתי אל החלון אבל לא היה זכר לאותו אדם מוזר…'גלימה? קפיצה מהחלון? מה הוא באטמן או סופרמן או משהו כזה?!' לא הבנתי מה הוא עשה כאן וכשהסתובבתי לעבר עמית הבחנתי שהוא חתך את העירוי שלו. 'למה אף אחד לא אמר לי כלום?! למה כולם ישבו ושתקו?!…אקדח!' כמעט צרחתי את זה ' בטח היה לו אקדח והוא איים עליהם…שיט! עמית!' רצתי אל המשרד של הרופא הראשי בדרך הפלתי כמה אנשים ודחפתי כמה לקירות רק שלא יפריעו לי! דפקתי כמו משוגעת על הדלת אך אף אחד לא ענה לי. ראיתי את הרופא בדרכו לחדר ניתוח "אדוני, בבקשה, חתכו לחב..לידיד שלי את העירוי והוא בקומה…בבקשה תעזור לי!" הרופא התעלם מדבריי והמשיך בשלו. תפסתי אותו בחלוק שלו "אדוני! בבקשה זה חשוב" הוא הדף אותי ונחבטתי בקיר,באותו רגע התמאלתי זעם הסתובבתי לחפש מישהו שיוכל לעזור לי,הבנתי שלעמית אין הרבה זמן. 'הרופא הזה…אני ארצח אותו עם עמית ימות חס וחלילה. אני אתבע אותו על רשלנות רפואית,פגיעה בבנאדם בריא ואז אני ארצח אותו! פשוטו כמשמעו. הוא ימות אצלי…על בטוח' חזרתי לחדר צינור העירוי היה מתוקן והחלון היה פתוח אני למדתי מנסיון אישי שמחלונות פתוחים צריכים להרחק..בעיקר כשעמית בקומה סרגתי אותו כדי שאני לא אעוף עוד הפעם "החלון היה סגור כשיצאתי! מישהו היה כאן ולא רק בשביל הצינור הקרוע." הרגשתי כאילו מישהו נושם בעורפי הסתובבתי ולא היה שם אף אחד.
תגובות (0)