הכל בשבילך -פרק 1

אורות המכונית,צפירה ממושכת,קול התנגשות…אלה הם הדברים היחידים שאני זוכרת מהלילה הנוראי ההוא-ליל התאונה אף אחד לא שרד חוץ ממני ומאחותי הקטנה,אילנה וגם היא בקושי שרדה היא הייתה רק בת 3 אני הייתי בת 9 ומאז כל העולם היה מונח על כתפיי…לא רציתי ללכת לבית יתומים, לא רציתי שיפרידו ביני לבין אחותי אם יאמצו אחת ואת השנייה לא…ברחנו מהכל,מכולם עד מהרה נגמר לנו הכסף , למרות שניסינו לחסוך כמה שיותר אבל עם ילדה בת 3 על הכתפיים שצריכה טיפול מתמיד עקב הפציעות,שצריכה תרופות יקרות על מנת להחלים,ילדה פגיעה שצריכה שישמרו עלייה,שידאגו לה,כל כך פגיעה מול העולם הגדול והנוראי הזה זה לא היה פשוט.
אנשים הכירו את הסיפור שלי,ידעו שאילנה צריכה תרופות יקרות,ידעו שאין באפשרותי לקנות והם ניסו לעזור בכל דרך אפשרית נתנו תרומות,בגדים,אוכל כמעט הכל. אבל זה לא עזר הרבה…אם הייתי קונה את כל התרופות לא היה לי מספיק כסף כדי לקנות אוכל,לשלם חשבונות לקנות לה דברים, לא תמיד אנשי העיר עזרו לנו..רק כשהמצב היה קשה מאוד, רק כשלא היה לנו מה להכניס לפה. שרותי הרווחה רדפו אחרינו ועם אילנה החולה לא היינו יכולות לברוח לתמיד, ידעתי זאת אך ניסיתי להסתיר את זה מפני אילנה, ילדה בת 3 לא תבין למה אנחנו בורחות בשבילה.אנחנו יוצאות לטיול. אילנה אט אט החלימה אך הפציעות ישארו לנצח,ראייתה נפגעה מאוד היא צריכה משקפיים ואין באפשרותי כסף או אמצעיים להשיג את המשקפיים שאילנה צריכה. כשאילנה החלימה סופית מבחינה פיזית, יכולנו לברוח לתמיד משרותיי הרווחה…ל-ת-מ-י-ד!! אני לא האמנתי שהרגע הזה יגיע שנוכל לברוח,נוכל לברוח. לאילנה לקח 7 שנים להחלים סופית. היא כבר ידעה שאנחנו בורחות…לא בורחות משרותיי הרווחה אלא בורחות מאנשים רעים,אנשים רעים מאוד. אילנה לא זכרה את אמא ואבא אבל היא זוכרת את התאונה,יותר ממה שאני זוכרת. היא מספרת לי דברים שאני לא זוכרת ולא חשבתי שהיא תזכור. היא מספרת לי כיצד אני והיא צחקנו במושב האחורי על האישה שנפלה ונתפסה במפה של השולחן והעיפה הכל על הריצפה, כיצד הנהג נסע כנגד כיוון התנועה בצד הלא נכון,בצד שלנו,כיצד אבא צפר צפירה ממשוכת,כיצד אורות הרכב האירו על פנינו,כיצד אבא האט וניסה לפנות מדרכו של הנהג שרק האיץ את המהירות,כיצד המכוניות התנגשו,כיצד כולם התעלפו והיא נשארה לבכות כשהאמבולנס הגיע ואז הניחה לעצמה לאבד את ההכרה מרוב הדם שאיבדה. מסתבר שאילנה יותר שורדת ממה שחשבתי, אבל אני תמיד אגן עליה..לא משנה כמה חזקה תהייה רק חבל שהיא זוכרת את התאונה הנוראית ההיא אבל היא לא זוכרת את פניהם של הורינו. אנחנו ברחנו ליער,יש שם נהר שמספק לנו מקור מים ומקור רחצה וגם מקור ציד..כל יצור חי חייב לשתות..מצאנו שלושה סלעים שעמדו בצורה של מערה שסיפקו לנו מכסה מפני חיות שיכולות לטרוף אותנו,מהקור העז,מהגשם,מהשמש החזקה. אני עלובה למדי בציד..אנחנו שותות מים ואוכלות צמחים….לימדתי את אילנה מה מותר לאכול,מה אסור, את הכל אני יודעת מספרים שלקחתי איתי..אני לימדתי אותה לקרוא,לכתוב,לימדתי אותה מתמטיקה..לימדתי כל מה שאני עצמי יודעת. שזה לא הרבה. אבל בשבילה אני מנסה להראות חזקה ולא להשבר. רק אחרי שהיא נרדמת אני מאפשרת לעצמי לצאת אל כיוון הנהר,לעשות כביסה ולבכות…לבכות על גורלנו המר, גורלנו. אין לי בעיה לסבול את מה שאני סובלת עכשיו, אין לי בעיה לסבול לבד. אני רוצה שלאילנה תהייה ילדות מאושרת.. רציתי שהיא תגור בבית חם ואוהב בלי כל הריצות המטורפות האלה שלנו,כשאנחנו חיות בתנאים נוראיים כאלה. אני קיבלתי בובות חדשות,בגדים חדשים,השכלה,כל חיי עד מות הוריי אילנה לא זכתה לדברים האלה. כל הבגדים שלה היו הבגדים הישנים שלי שהיו גדולים עליה בשל המצב העגום שלנו…שלא יכולנו להרשות לעצמנו אוכל כמו פעם..שתינו רזינו מאוד. את הבגדים שהיו קטנים עליה..(לא שזה אפשרי בכלל) תפרתי לבגדים בגודל שלי וגם את בגדי התרומות תפרתי לבגדים מכוערים למדי אך מתאימים,כל הבובות שלה היו הבובות הישנות והמכוערות שלי..היא קיבלה את זה כל מה שיכולתי להרשות לעצמי. ההשכלה שלי שהייתה מועטה כי לא תמיד הקשבתי בשיעורים..הייתי מרחפת הרבה. בוקר אחד ראיתי איך אילנה מתקשה לקרוא את אחד הספרים שלקחתי איתנו,ראיתי איך היא מקריבה את הספר ואז מרחיקה אותו. רק עכשיו קלטתי עד כמה מצב עיניה עגום…עד כמה היא זקוקה למשקפיים בדחיפות. לפני שהיא נרדמה הודעתי לה שאני אלך לעיר אולי אני אמצא קצת כסף או שאולי אנשים יתנו לי אוכל. אמרתי לה שאם אני לא אחזור עד הבוקר יש לה מספיק אוכל למשך 3 ימים. היא לא יודעת לצוד כי גם אני לא ידעתי התקיימנו בעיקר מצמחים שצמחו באזור. איך שהיא נרדמה הסוותי את פתח המערה ויצאתי לכיוון העיר. אני התחלתי לחטט בפחים כדי למצוא אוכל שניתן להציל, לא מצאתי אוכל אבל אז הבחנתי באיש שמן שהולך לכיוון הבית שלנו. הוא נכנס. תיארתי לעצמי שבוודאי ימכרו את הבית לאחר בריחתינו. התקרבתי לחלון. בשביל המעבר לבית ראיתי משקפי ראייה. הנחתי שהם נפלו לאיש השמן מהכיס ולקחתי אותם בתקווה שיתאימו לאילנה. הצצתי מהחלון, כל הרהיטים שלנו,התמונות,הספרים שהשארתי מאחור נשארו שם. 'אולי הוא לא קנה את הבית עדיין אולי הוא חושב לקנות אותו. אם אף אחד עדיין לא גר כאן אני יכולה להכנס ולהציל עוד דברים שלנו' ואז שמעתי קול מוכר מאחורי "קופה,לא יפה להציץ" קופה? רק בן אדם אחד קרא לי ככה. רק עמית קרא ככה. אני מסתובבת והנה הוא עומד מאחורי עם החיוך שלו. "עמית!" צעקתי בלחישה כדי לא להסגיר את עצמי. קפצתי עליו עם חיבוקים חזקים כל כך שהייתי בטוחה ששברתי לו איזה צלע. הוא חיבק אותי חלש..חלש מדי. "מה לא התגעגעת אלי?" שאלתי בקול נעלב "התגעגעתי מאוד,קופה" "אז למה אתה לא מחבק אותי?!" "הסתכלת על עצמך לאחרונה? אתה רזה כל כך אני מפחד לגעת בך..אני מפחד שאם אני אגע בך את תתפוררי,אני מפחד שאם אני אחבק אותך אני אשבור לך את כל העצמות." באמת רזיתי בגלל האוכל המועט שלנו אבל לא ידעתי שעד כדי כך..הרמתי את החולצה שלי בפעם הראשונה מזה זמן מה ולא כדי להתקלח כדי להסתכל על עצמי. ורק אז הבחנתי כמה באמת רזיתי ראיתי איך העור שלי דבוק לצלעות שלי ואז חשבתי על אילנה אם זה המצב שלי מה המצב שלה?! "קופה אני מזמין אותך לאכול אצלנו ארוחת ערב כדי שתשמיני קצת" התגעגעתי לאמא שלו..התגעגעתי לאוכל הטעים שלה.."לא..אני לא יכולה עמית..לא בלי אילנה" עמית הסתכל עליי במבט של 'מה את מחכה פה?!' ואז אמר "נוו לכי תביאי אותה,קופה" הוא הבטיח שיחכה לי פה עד שאחזור ושיבוא לכאן כל יום בשעה הזאת..כל יום. רצתי למערה שלנו וראיתי כיצד ההסוואה של הפתח הוסטה ממקומה. קראתי בכל כוחי לאילנה במשך חצי שעה ואז היא הופיעה ובידיה גרגירים "את נורמאלית?! התחרפנת סופית?!" התחלתי לצעוק עליה. ואז נזכרתי בעמית.."בואי" "לאן?" לא עניתי לה .לא היה לי כוח לענות לה. "לאן אנחנו הולכים,אנה?" "לאכול אוכל נורמלי..אצל הקוף" "אצל עמית!?" צעקה אילנה בהתרגשות..היא מאוד אהבה אותו..הוא היה האח הגדול שלנו. "אההההההההההההההההה,כמעט שכחתי זה בשבילך" אמרתי והושטתי לה את המשקפיים. "אני מקווה שהם יתאימו." אילנה לבשה את המשקפיים "הם מתאימים בול!" "מה שתגידי חכמולוגית..חח את ניראת מצחיק ככה" עברנו את היער במהרה והגענו לבית שלנו. שם הוא עמד וחיכה לנו כמו ילד טוב או יותר נכון כמו קוף מאולף. אחנו מגיעות אליו ואילנה ישר קופצת עליו. "עמייייייייייית!! איך אני התגעגעתי אלייך. אני לא אשחרר אותך לעולם..אתה תבוא איתנו למע.." סתמתי לה את הפה. "אל תצעקי..הוא יכול לשמוע!" אמרתי והצבעתי על הבית. "טוב יאללה בואו." אומר עמית בלחישה. אנחנו מתחילים לצאת מהגינה ואני מתחילה לפנות לכיוון הבית שלו ואני רואה אותו פונה לכיוון השכונה העשירה. "עמית..לאן?!" שאלתי אותו..מה הוא רוצה להסתבך עם השומרים של השכונה העשירה? זה הרי עונש הצלפה מובטח! "אההה לא סיפרתי לך..נכון." עונה עמית. הוא לא סיפר לי מה? הורידו את המשמר מהשכונה העשירה? אולי אין יותר שכונה עשירה? אולי כולם פשטו רגל? "נוווווווו מה שכחת לספר לנו?!" שתינו תוקפות אותו אחרי שתיקה ממושכת. "חח אמא שלי זכתה בלוטו ב-40 מיליון שקל. אז קנינו בית בשכונה העשירה…אתן צריכות כסף? צריכות עזרה? אולי אילנה צריכה תרופה מסויימת?" שואל עמית. "לאא קוף,אנחנו לא צריכות שום דבר מיוחד..משקפיים כבר מצאתי לה…" ואז הרגשתי מרפק חזק בבטן שלי הסתכלתי על אילנה במבט מאיים והיא לחשה לי "אנחנו צריכות אוכל" אני חזרתי אחרי המילים שלה..יותר נכון אחרי הרעיון שלה. "אנחנו צריכות כסף לאוכל..כי אנחנו כבר 3 חודשים מתקיימות על צמחים ומים..אני לא יודעת לצוד בשר. ואנחנו צריכות בשר..לא נוכל להתקיים עוד הרבה זמן מנבטים ואוכמניות." "אני אראה מה אני אוכל לעשות". עונה עמית. אנחנו ממשיכים ללכת לשכונה העשירה. בחיים לא הייתי שם..רק שמעתי עלייה שמועות. על המדשאות המטופחות,האגם שבאמצע הפארק,חנויות הבוטיק,המראפה הפרטית והסטרילית,הבתי ספר המטופחים. אבל הייתי בטוחה שהכל שמועות. אך טעיתי. הכל בדיוק כפי שדמיינתי..כל המדשאות ירוקות,העצים פורחים,הכל מלבלב.אנחנו הולכים כמעט עד סוף השכונה ואז ניצב הבית של הזקן הכי עשיר בעיר שלנו. "מה אתה רוצה על אמת להסתבך בצרות?! שמעתי שאם נכנסים לשטח שלו הוא משחרר את כלבי הציד שלו ולא נשאר ממך כלום!" "זה נכון.." "אז מה אתה עושה?! התחרפנת?!?!?!?" קטעתי את דבריו בפאניקה והתחלתי למשוך את אילנה משם. "זה נכון. אבל הוא מת ואיתו הכלבים שלו.עכשיו זה הבית שלי." משלים עמית את דבריו. אני מסתובבת בפליאה ונכנסת ביחד איתו ועם אילנה לשטח. אני עדיין מפחדת מהכלבים אבל עמית לא ישקר לי. אנחנו נכנסים לבית ומילה אחת יוצאת לי מהפה :"וואו!" לפתע יורדת אישה עם תסרוקת מוזרה ובגדים מפוארים. היא נראתה לי מוכרת מאוד וגם מאוד זרה. לא ידעתי מי זאת אבל אילצתי את עצמי לסגור את הפה וגם סוגרת לאילנה את הפה. "עמית,מי הבנות המטונפות האלה!?" שאלה הגברת ואני מרוב בושה הסתכלתי למעלה ורק אז קלטתי כמה מטונפות אנחנו. כל התקרה הייתה מראה אחת גדולה. "אמא…" אמא?! זאת אמא שלו?! האמא הנחמדה וחמודה שלו? זאת שתמיד עזרה לנו? ולא קראה לאף אחד בשמות גנאי?! אין סיכוי!" "אמא אלה אנה ואילנה…זוכרת?" "אממממ לא אני לא זוכרת עמית..תעיף את גושי הטינופת האלה מהבית שלנו. רק היום הבריקו את הרצפה." הרגשתי כאילו סכין נכנס לי בלב וחותך אותו ל-2. נעלבתי עד עמקי נשמתי.תפסתי את היד של אילנה ומשכתי אותה איתי. ואז הרגשתי משו' מושך אותי אחורה דרך אילנה. "אילנה! לא רוצים אותנו פה. אנחנו הולכות" אמרתי אבל אילנה המשיכה למשוך אותי לאחור ואז שמעתי אותה צועקת "אייייי" אני הסתובבתי וראיתי איך עמית מושך אותה מהיד השנייה שלה ואיך אנחנו כמעט קורעים אותה. אני משחררת אותם ואילנה ועמית עפו לעבר השולחן. אילנה נתפסה במפה וכל הסכו"ם עף אחריה..בדיוק כמו האישה ההיא מליל התאונה. אני רצה אליהם. מרימה את אילנה ועוזרת לעמית לקום אבל הוא מושך אותי אל הריצפה וגם את אילנה. אני מנסה להשתחרר מאחיזתו אבל הוא התחזק בתקופה ההיא ואני לעומתו נחלשתי. "אתן נשארות פה! מובן קופה?" שמעתי אותו לוחש את המילים האלה. לפתע עמית שיחרר את אילנה והיא רצה לעבר אמא של עמית. "איכס…עזבי אותי..את מסריחה לי את השמלה! תתרחקי ממני גוש טינופת!" צעקה אמא של עמית. "לאא דודה ליידי אני התגעגעתי!" אמרה אילנה. 'דודה ליידי,דודה ליידי,דודה ליידי' רק אילנה קראה לה ככה. אם זה לא יזכיר לה אותנו היא כבר ממש לא אותה 'דודה ליידי' של אילנה היא סתם אמא של ידיד. "דודה ליידי?" חזרה אמא של עמית אחרי דבריה של אילנה. "דודה ליידי? אילנה! זאת את?! אויי אני ממש מצטערת שקראתי לך גוש טינופת." ואז היא פנתה אליי..היא יודעת עד כמה אני יכולה להפגע,היא יודעת שאני לא טיפוס שסולח בקלות.."אנה,אנה'לה תסלחי לי..אני לא זהיתי אותכן. אנוצ'קה תסלחי לי אני מבקשת. בואוא תעברו אליינו. רואים שאיפה שאתן גרות עכשיו אין לכן מספיק מזון. תראי כמה רזיתן. בבקשה אנוצ'קה אם לא בשבילך אז בשביל אילנה" היא יודעת שאילנה זה מקום רגיש אצלי. אבל אני גם לא סולחת ואי אפשר לקנות אותי בעזרת דברים כאלה. לפתע הרגשתי כיצד מרימים אותי שני משרתים משני צדי הגוף וראיתי איך הם עושים את זה לאילנה אבל אותה הם מרימים ואותי גוררים. התחלתי לצעוק כמו מטורפת ואז הם הביאו אותי למין חדר. חדר אורחים או משהוא כזה. נותנים לי בגדים נקיים ויפים ומובילים אותי לאמבטיה. "תתקלחי,ואנחנו נחכה לך בחוץ" הם יוצאים ואני נכנסת למקלחת. איזה כיף! סוף סוף מקלחת אמיתית,עם סבון ושמפו ומרכך….לא רציתי לצאת מהמקלחת אבל הייתי חייבת. יצאתי מהמקלחת ואני מרגישה כ"כ נקייה ומטופחת. איך שכף רגלי דורכת מחוץ לחדר האמבטיה מלא אנשים מתנפלים עליי.כמה מהם נוגעים לי בשיער,כמה ביידים ברגליים, ושניים עם סרט מדידה מודדים כל סנטימטר בגוף שלי. ואז הם עושים כמה שינויים בבגדים שהיו מונחים על המיטה ומלבישים אותי. את השיער של החליקו…הוא לא היה מתולתל למדי אבל גם לא חלק. אחרי שהם סיימו להלביש אותי בשמלה הלבנה עם הסרט האדום על המותניים. אני נשארת לבד בחדר ומפחדת לזוז. מפחדת לגעת בשיער שלי. אחרי כמה דקות שעמדתי נכנסו לפתע אנשים עם כמה תיקי איפור..לאמא היו שניים כאלה אבל היא לא נתנה לנו לגעת בהם. אחד מהם אמר לי לשבת והם התחילו לאפר אותי. אחרי כמה דקות הם נתנו לי לפתוח עיניים ולהסתכל על עצמי במראה. הסתכלתי ולא האמנתי. זאת אני? אני נראת כמו מלכת יופי! לא כמו אנה,הרזה,היתומה שכל מה שחשוב לה שאילנה תשאר בחיים. ואז נפל לי האסימון. אילנה! אני לא יודעת מה איתה..האם הם מענים אותה או שגם אותה מלבישים ומאפרים ככה!? אני מסתובבת לשאול את המאפרים אבל לא היה מהם זכר. פרט למכתב אחד." כאשר הפעמון יצלצל בפעם השלישית תרדי למטה לארוחת ערב. אני מחכה לראות אותך,קופה." צלצול ראשון,צלצול שני ואני כבר מתכוננת ואז הצלצול השלישי לא מגיע. אני מחכה ומחכה ומחכה ואז סוף סוף הוא נשמע. אני פותחת את הדלת ואני רואה את עמית עומד שם עם זר ורדים אדום-לבן בדיוק כמו שהמעצבים הלבישו אותי. אני לוקחת את הזר והוא מושיט לי יד. אנחנו הולכים יחד,כמו זוג. "אתה תמיד מתלבש ככה לארוחת ערב?" שאלתי. "ממ לא רק כשיש אורחים." אנחנו יורדים במדרגות יד ביד צמודים כל כך. "הנה החתן והכלה!" אני שומעת את אמא של עמית אומרת ומיד מתרחקת ממנו. לכל אחד היה מקום קבוע מראש בשולחן. אני ישבתי בין עמית ובין אילנה שאירחה להגיע. אנחנו חיכינו לה במשך חצי שעה אך היא לא הופיעה. הצוות שהלביש אותי ואיפר אותי עומדים ליד המדרגות ומחכים לראות אותה יורד..מחכים לשמוע תשואות כמו ששמעו כשאני ירדתי. אחרי שעה מדאיגה במיוחד שאילנה לא יורדת אני עוזבת את השולחן ועולה למעלה במהירות. אני בודקת חדר חדר בכל קומה כדי למצוא את אחותי. 'אולי הלכה לאיבוד? אולי קרה לה משהו נורא?!' אני מהרהרת בליבי. נכנסתי לחדר האמבטיה בחדר שנראה לי שבו הייתה אילנה. הוא לא נראה לי רגיל,הוא נראה לי מוזר מאוד .לפתע שמעתי שמעתי צרחה בקול של אילנה,הסתובבתי אל כיוון החלון הסתכלתי אבל מלבד רשרוש העצים לא ראיתי ולא שמעתי כלום. רצתי למלטה כמו משוגעת,דורשת הסברים מצד "דודה ליידי הנחמדה" לאחר שסיימתי לרדת את כל המדרגות אני באה בתוקפנות לעבר השולחן ורואה שבמקום של אילנה יושבת ילדה,משכתי אותה בשערות ראשה והחרכתי אותה לקום,היא קמה ואז ראיתי שזאת אילנה. ראיתי איך כולם צוחקים והבנתי שזאת הייתה מתיחה רעה במיוחד אך מתיחה כל משך הארוחה ישבתי בשקט אך רתחתי מזעם בתוכי. כ"כ רותחת שבא לי פשוט לעשות את אותה המתיחה רק במקום אילנה אני אקח לה את הכסף ואשים אותו מתחת למזרון שלה..שתקבל התקף לב,שתרגיש מה שאני הרגשתי. "בואו תשנו כאן" הציעה ליידי ואני בתמימותי הסכמתי ואחרי הארוחה הלכנו לחדרים שבהם הלבישו אותנו.אני לא יודעת מה בדיוק קרה בלילה אבל כנראה דיווחו למשרד הרווחה שאנחנו כאן כי באמצע הלילה אני הרגשתי מין דקירה מוזרה בצוואר. פתחתי ת'עיניים לשנייה והספקתי לראות גבר מתקרב אליי ומאז אני רק יודעת שהתעוררתי בחדר ללא דלתות או חלנות.
אני מתחילה לגשש את הקירות,רוקעת ברגליי על הרצפה בתקווה שיפתח שם בור שיתן לי לצאת מכאן לפני שאשתגע סופית. "אאוץ'!!" עוד חץ פגע לי בירך שמאל ושוב נרדמתי או התעלפתי…אני לא יודעת איזה חומר הם הזריקו לי. כעבור זמן רב ככל הנראה התעוררתי. שוב התחלתי לגשש ת'קירות אך ללא התקווה שהייתה לי מקודם."רק אם אני ארצה את תוכלי לצאת…וכדי שאני ארצה את צריכה לענות לי בכנות על השאלות הבאות." שמעתי מישהוא מאחוריי,הסתובבתי וראיתי איש בחלוק מעבדה עומד שם באמצע החדר,כאילו צץ משום מקום. הוא הציע לנו להתיישב לצדי השולחן שעומד בחדר. הוא מתיישב ואז אני התנפלתי עליו,כמו חיה. התחלתי לחנוק אותו בשתי ידיי,ראיתי אותו עושה סימן עם היד…אני לא טיפשה אני הבנתי מה זה אומר,הסתובבתי וראיתי חץ עף לכיוון העין שלי,התחמקתי ולמרבה ההפתעה הצלחתי לתפוס אותו. ניסיתי להתקרב למדען (ככה אני קוראת לו) ואז החל מטר של חיצים,כל מקום אפשרי בחדר היה מפוצץ בחצים פרט למיקומו של המדען,כאילו היה שם קו דמיוני,קו שמפריד בין מטר החיצים.
ביקשתי שיפסיקו לירות חצים,הבטחתי לשתף פעולה. החיצים הופסקו לעוף בחדר,ורק אז הוספתי "רק בתנאי שיתנו לי לראות את אילנה!" "עד שאנחנו לא מסיימים את לא רואה את אילנה או כל בן-אדם אחר!" הוסיף המדען. הבנתי שאם אני רוצה את אילנה אני צריכה לשתף פעולה.
"קוראים לך אנה קלמן?"
"כן" לא יכולתי לשקר….הייתי מחוברת למכונת אמת.
"האם אילנה קלמן היא אחותך?"
"כן!!" עניתי ברוגז ואז נפל לי האסימון! "למה סבא וסבתא לא יכולים להיות האופטרופוסים שלנו?" שאלתי. וכשהסתובבתי למדען ראיתי את האיש השמן שמקודם נכנס אליי הביתה.
"דוד משה!!!!!" צעקתי בהתלהבות כמו ילדה בת 6. "תראו את המלאכית הקטנה שלי! כמה גדלת!" אמר לי האיש. "אנה,בואי תעזרי לי לערוך את השולחן" אמרה לי אישה שאת פניה ראיתי במטושטש. "אוקי אמא" עניתי בחזרה. תינוקת התחילה לבכות בעריסה ואני ניגשתי והרמתי אותה. זאת היייתה אילנה. חזרתי למטבח עם התינוקת בידי ואז ראיתי את האש!