הכל בגלל שפגשתי אותך פרק 1

איך הגעתי לכאן?"שאלתי בקול צרוד כשפתחתי את עיניי באיטיות מתאמצת.
הבטתי מסביבי, הכל היה מטונף, מלא בחרקים, ריח זוועתי כיסה את אפי, מתאמצת לא להקיא, ניסיתי להזיז את ידי אך הבנתי שאני קשורה לכיסא מעץ שעלול בכל רגע להתפרק, הנדנודים האלה גורמים ללב שלי להחסיר פעימה כל פעם שהכיסא זז.
התחלתי לסרוק את החדר שבו אני כלואה, מחפשת דרך מוצא, אך אין אפילו חלון אחד, והדלת אני מניחה שהיא סגורה.
אני מנסה להיזכר איך הגעתי לכאן, שום זיכרון לא עולה בראשי, כאילו מחקו לי כל זיכרון מאתמול, זו הרגשה מאוד מוזרה, מאוד מפחידה.
מה כבר יכול להביא אותי למצב הזה?
רעש חזק של דלת נפתחת נשמע ברחבי החדר ואני החלטתי לעצום את עיניי שיחשבו שאני ישנה, אולי ככה אגלה מה הסיבה שאני כאן.
"היא עדיין לא התעוררה בוס"שמעתי קול של גבר מעריכה שהוא בשנות הארבעים לחייו
"אני מכניס אותו"הוא אמר ושמעתי קול של גבר נוסף צועק שיעזבו אותו, עוד שבוי, אני לא מבינה מה זה המקום הזה?הרגשתי כמו בסרט "המסור" רק המחשבה לחשוב שזה מה שיעשו בנו גרמה לי לצמרמורת רעה בכל חלק בגוף.שמעתי את הדלת נסגרת בחוזקה ופתחתי את עיניי.
"היי"לחשתי לעברו, הוא הסיבב את ראשו לכיווני ומבט כעוס השתלט על פניו.
"אתה יודע מה אנחנו עושים פה?"שאלתי בלחש, לא רוצה שהגורילה שדיברה מקודם יידע שאני ערה.
"לא, הם לא רוצים לספר לי." הוא אמר בטון חסר סבלנות ורגלו החלה לרעוד.
"את יכול בבקשה לשחרר אותי?"שאלתי בלחש והוא קם ישירות לכיווני ושיחרר את הקשרים של החבל שהיו מחוברים לכיסא.
"תודה"אמרתי ומיששתי את ידי מהכאב שהקשירות של החבלים האלה השאירו על ידי.
"איך קוראים לך?"שאלתי בחשש, ראיתי שפניו כעוסות, הוא קצת מרתיע.
"מתן, ולך?"הוא שאל, הפעם הוא נשמע יותר רגוע.
"מוראל."