הכח במראה- פרק 3

***
הוא היה פרופסור זקן. מסוג האנשים שנראים חביבים אבל רציניים בבת אחת. אבל כולם בשכונה אהבו אותו. לילדים הוא היה מחלק סוכריות, ולמבוגרים סתם נותן איזה חיוך נחמד.
לא היו לו אישה וילדים. השמועות אמרו שהיו פעם אבל הם כבר אינם. איש לא בא לבקרו מעולם וכולם היו סקרנים לגביו. אבל אף אחד לא שאל שאלות.
***
מנהל הפנימיה היה אדם בשנות הארבעים לחייו. היה משהו בפנים שלו. מיתר לא ידעה להסביר את זה אבל דבר אחד היא ידעה, יש לו סוד.
את שני השיעורים הראשונים העביר המנהל. מיתר בההתה במהלך כל השיעור באחד הבנים. לא היה אפשר להתעלם ממנו. השיעורים נגמרו וההפסקה הגיעה.
מיתר, אדל וזיו (עוד אחת מהבנות שהתחברה אליהן) ישבו על ספסל ובהו בחבורות שמילאו את החצר.
" אני רואה שמישי פה מאוהבת…" גיכחה זיו.
"מה, הוא לא חתיך?" השיבה מיתר במעט חולמנות.
"חתיך חתיך," ענתה לה אדל "אבל אי אפשר להתעלם מהמבטים שהוא נועץ באלי…"
הן שתקו. הצלצול קטע את מחשבותיהן. הן פסעו בשקט לכיתה והתיישבו במקומותיהן.
שבוע הלימודים הראשון הסתיים. מיתר עמדה בתחנה וחכתה לאוטובוס הבייתה.
היא עלתה לאוטובוס והתיישבה ליד החלון. היא שמה אוזניות והסתכלה על הנוף.
היא הגיעה הבייתה. היא פתחה את דלת הבית וישר שלג רץ אליה בנביחות. היא חיבקה אותו וליטפה את הפרווה הלבנה שלו.
"מיתר!!" אמא שלה הגיעה פתאום לסלון. "איך היה לך השבוע הראשון??"
"אמא, נמאס לי מהפנימיה הזאת…"
"די, מיתרי, תתני לזה צ'אנס… אבא ואני באמת מאמינים שזה המקום בשבילך… מסכימה לפחות לנסות?"
"בסדר…" היא פלטה בחוסר רצון.
"מיתררררר!!!" היא שמעה צעקת התלהבות.
"בר! מיתר הגיעה!!" זה היה אופק.
(אופק ובר הם תאומים, והם האחים הקטנים של מיתר.)
"מיתר! מיתר!" הם צעקו בהתלהבות.
"מיתרי, הכנתי לך מרק, רוצה לאכול?"
הלילה ירד. מיתר לא הצליחה להרדם. היא חשבה על הפנימיה, ועל איתי…
היא נכנסה לפרופיל שלו בווצאפ. כל כך חתיך. בסוף היא נרדמה.
הבוקר הגיע. מיתר עלתה על האוטובוס. היא ישנה בנסיעה.
היא עברה מתחת לשלט הגדול "אילינוי", רק שהפעם היא הרגישה קצת יותר בטוחה. היא נכנסה לחדר והניחה את המזוודה שלה לחד המיטה.
הדלת נפתחה. זה היה איתי.