הכול התחיל בחנות ממתקים…. פרק ראשון
פרק ראשון:
עליתי הביתה, אני גרה בבית משותף של שלוש קומות ואני בקומה השנייה. נכנסתי הביתה, אמרתי שלום לאבא שלי, רוברט. הוא גם אבא אבל גם חבר מאוד טוב שיודע את כל הסודות שלי, בלי להסתיר ממנו שום דבר.
"היי אבא!" קראתי לו, הוא מיד הרים את ראשו, שעד עכשיו נשען על הכרית על הספה מול הטלוויזיה והוא עצם את עיניו, שנפתחו בין רגע כשקראתי לו.
היי, מותק. את מתכוננת לפגישה שלך?" הוא שאל, בקולו נשמע שהוא חצי ישן אבל הוא הקשיב לכל מילה שאמרתי.
"כן.. אני כבר מתה לראות מי זה יהיה…." אמרתי לו, חייכתי לעצמי ונכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת אחריי ופתחתי את הארון.
"מה ללבוש, מה ללבוש…?" שאלתי את עצמי, הוצאתי חולצה דקה וארוכה, בצבע אפור שהיה כתוב עליה בכתב בלון באנגלית "Waiting for love" בצבע ורוד חלוש, מכנס ג'ינס 4\3 שהגיע לי עד קצת מתחת לברכיים, שמתי נעליים יפות, מין כפכפים אבל עם…. שונות מכפכפים רגילים, בקיצור… ארגנתי תיק קטן עם מפתחות לבית, אבא אמר לי שיכול להיות שהוא יצא בזמן שאני לא אהיה בבית, אז לקחתי אותם, מפתח לאוטו שלי, טלפון נייד וקמע המזל שלי, שרשרת עם תליון של לב, אבל עשוי מקווי זהב ולא מלא, כל פעם שאני עונדת את השרשרת הזאת קורה לי משהו טוב…
"אני יוצאת!" אמרתי לאבא שלי, הוא איחל לי בהצלחה, ויצאתי מהבית עם תחושה שמשהו טוב הולך לקרות היום, שהוא עומד להשתפר במעט ואולי יותר.
הגעתי לגינה הציבורית, ראיתי ליד שולחן אחד שתי נשים, שתיהן עם עגלות תינוק, אחת קטנה, אחת גדולה יותר, ולאחת מהן הייתה בטן עגולה, ניחשתי שהיא בהריון אבל מי יודע מה קרה לה…
השעון שלי צפצף, השעה הייתה שבע בדיוק, השעה שבה הייתי אמורה לפגוש את הבחור שהתכתבתי איתו באינטרנט. התיישבתי ליד שולחן פיקניק אחד, הוא היה עשוי מעץ ומגעו היה מחוספס מעט והוא קרקש ברחש מוזר., העברתי עליו את אצבעי והרגשתי את העץ הישן.
"מריה! מה את עושה פה?" שמעתי קול מוכר, הסתובבתי וראיתי את אלן עומד מאחורי, מחזיק פרחים שקטף בעצמו ביד אחת ואת היד השנייה הרים כדי לחבק אותי.
התקדמתי אליו והתחברנו לחיבוק חמים, הוא היה קצת רטוב, כנראה שהוא התקלח לפני שבא לגינה.
"אוףףף…. הבחורה שדיברתי איתה באינטרנט הייתה אמורה להיות פה בשבע, אבל משום מה היא לא פה. טוב, מאיפה אני יכול לזהות אותה, אם היא רק תיארה לי את האופי שלה ולא את המראה?" הוא אמר, שנינו התיישבנו בספסל ליד שולחן הפיקניק וחייכתי אליו.
הוא נראה כל כך שלו, כאילו יש לשנינו אותה הרגשה: שהיום הזה יכול רק להשתפר.
"תגיד, אלן, מה האופי של הבחורה שאתה אמור לפגוש היום?" כבר התיידדנו מספיק טוב כדי שאני אוכל לשאול אותו את זה….
"אממ…. טוב, היא אמרה שהיא ממש חברותית, בדרך כלל היא מתחברת עם אנשים בקלות מאוד, היא אוהבת לנגן בגיטרה שלה, יש לה גיטרה קלסית חומה שעשויה מעץ מיוחד, היא אוהבת להיות עם החברות שלה, אמממ…. אני לא יודע, היא לא אמרה לי כל כך הרבה עליה, אני בעיקר סיפרתי לה על עצמי…"
הוא גמר לומר ואני חייכתי. "אני מעדיפה לשמור על פרטיות כמה שיותר באינטרנט, וחוץ מזה שכל חמש דקות אבא שלי בא וניג'ס לי: 'אל תמסרי יותר מידי פרטים, תיזהרי לא להיסחף עם זה…' אז מאוד נזהרתי לא לכתוב יותר מידי, אז יצא שה"חבר" שלי בעיקר סיפר לי על עצמו, ולא אני עליו.
הסתכלתי בעיניו של אלן, הוא נראה לי הדמות שאני יכולה לבטוח בה עכשיו, אבא שלי לא היה בסביבה כלל אז הוא האדם היחיד שהייתי יכולה לבטוח בו.
"מריה, אני יכול לשאול אותך משהו…. אני יכול?" הוא שאל אותי בביישנות, הנהנתי בראשי והוא התקרב אליי מעט.
"איך הבחור שאיתו התכתבת באינטרנט קרא לעצמו? אם לא אכפת לך להגיד לי, כמובן." הוא אמר והסתכל בתוך עיניי.
"הוא קרא לעצמו…. ג'יימס, אם אני לא טועה." השבתי לו והוא חייך במאור פנים.
"זה דווקא שם די מגניב, את לא חושבת?" הוא שוב שאל, הרגשתי כאילו הוא מנסה לחקור אותי אבל זרמתי עם השאלות שלו.
"כן… בכל, הבחור שאיתו התכתבתי נשמע לי די מגניב. למה אתה שואל אותי את כל זה?…" שאלתי אותו, לא הבנתי למה פתאום אני מרגישה שאני בחקירה במקום להרגיש מוגנת כל כך.
"כי…. אולי אני מכיר אותו." הוא סינן בגאווה וחייך אליי. אני מנחשת שהוא רצה שאני אבין משהו, אבל לצערי לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני.
"באמת?! אתה מכיר אותו? אז למה לא אמרת לי מי זה?" שאלתי בתימהון, אם אלן מכיר את הבחור שאיתו התכתבתי, למה הוא לא אומר לי עליו יותר? יותר ממה שאני יודעת?
"אממ…. יש לו בלורית חומה כמו כל השער שלו, הוא בדרך כלל לבוש בבגדי עבודה, אבל הוא התלבש יפה מאוד לכבוד דייט שיש לו היום…." הוא אמר במסתוריות, מי עוד אני מכירה שיש לו את כל מה שתיאר חוץ ממנו? אני לא יכולה לקרוא את המחשבות שלו, אז למה הוא לא מגלה לי פשוט מי זה?
"אבל אני לא מכירה אף אחד כזה חוץ ממך!" נשארתי אותה טיפשה שהייתי תמיד, עד שראיתי חיוך תחמני מזדחל על שפתיו של אלן והוא הסתכל בעיניי.
"זה אתה?! למה לא אמרת לי?! אני…." לא ידעתי מה לומר. למה הוא לא אמר לי שזה הוא, ככה זה היה הרבה יותר קל.
"אתה זה שכתבת לי את כל שירי האהבה, את המילים היפות ושוחחת איתי שעות על שעות? למה לא אמרת? למה לא הודעת לי?" הסתכלתי עליו באותו פרצוף מופתע, הוא התקרב אליי עכשיו יותר והניח את ידו על כתפי.
"ככה, כי לא רציתי שתדעי שזה אני… אני יודע שזה ממש דפוק, אבל כזה אני, בנאדם דפוק." הוא אמר בצחוק, חיבקתי אותו והוא הסתכל על חולצתי. "מחכה לאהבה? אז הנה היא הגיעה…" הוא אמר, צחקק וחיבק אותי בחזרה.
"אני אוהבת אותך, אלן.. ורק לפי מה שכתבת לי בשיחות שלנו במחשב אני מבינה שגם אתה אוהב אותי…"
אמרתי לו, הוא חייך אליי חיוך מאשר ונשק לראשי.
תגובות (1)
תמשיכייייי…!
אשמח עם תקראי את הסיפור שלי ׳גורל לא צפוי׳ ❤❤❤