הכול התחיל בחנות ממתקים… הקדמה

הערב ירד על חנות הממתקים, כבר לא היה לי כוח למכור אפילו לעוד לקוח אחד, עד ששמעתי את השעון שלי מצפצף, זו הייתה השעה שהדייט שלי היה אמור לחכות לי בה בגינה הציבורית.
אני יודעת שיש אנשים שהם נגד פגישות עם אנשים שאף פעם לא ראית במציאות, אבל… אין לי שום טענה מוצדקת, אז אני זורמת.
עמדתי לנעול את הדלת של הדוכן, הסינר כבר היה תלוי על הוו שלו בכניסה, אבל לקוח נכנס לחנות, וכמו שהבוס שלי אמר: "את חייבת לשרת כל לקוח שנכנס עד שהמשמרת שלך נגמרת", וטכנית המשמרת שלי באמת נגמרה, אבל אני זאת שסוגרת את החנות היום ו….
נו, מה אכפת לי? הוא בטח ייקח כמה סוכריות גומי ויעזוב אותי בשקט.
הוא היה גבוה, היה לו שיער חום עם בלורית באמצע הראש, מקדימה, הוא לבש חולצה לבנה, מכופתרת ועליה ז'קט עור, מכנס ג'ינס בהיר ונעליים סגורות, כאלה שהבנים בדרך כלל לובשים לעבודה. הוא נראה בערך בגילי, אולי כמה שנים מעליי, היה אפשר לראות שהוא עייף אך מרוצה מהיום שעבר, היה לו מין חיוך של תקווה על הפה, הייתה לו גומה קטנה בלחי הימנית והוא נעמד מולי, מחוץ לדוכן.
כבר לא היה לי כוח לשים את הסינר שוב, הרי גם אם אני אתלכלך בגלידה עכשיו או משהו כזה, גם ככה הבגדים האלה הולכים לכביסה ואני מחליפה אותם, אז מה אכפת לי?
נכנסתי לתוך הדוכן, ובחיוך מאולץ אמרתי לו: "שלום, אדוני, מה תבקש?" והסתכלתי אל תוך עיניו.
"את לא צריכה לחייך אליי רק כי זה מה שאמרו לך לעשות, את יכולה להתנהג רגיל. גם לא באתי כדי לבקש שום דבר, אז את יכולה לסגור." הוא אמר, מיד הורדתי את החיוך המזויף מהפנים וחייכתי אליו חיוך אמתי, חיוך שאומר "תודה שגאלת אותי מהדבר הזה…" ושנינו צחקנו צחוק עייף.
"אז… למה באת לפה?" שאלתי אותו, לא הבנתי מה הוא עושה פה בשעת הסגירה.
"סתם, קיוויתי שפתוח פה, אבל אם את צריכה ללכת לאנשהו אני לא רוצה להפריע לך…" הוא אמר, הוא הרי לא בא לבקש שום דבר, אז סגרתי ונעלתי את הדוכן, שמתי את המפתח בכיס הטרנינג שלי וחייכתי אליו שוב.
"כן… אני באמת צריכה ללכת, אז…" אמרתי לו, הוא הבין אותי ויצא מהחנות, שגם את דלתה נעלתי. הלכתי ברחוב בדרכי הביתה, ושמתי לב שאותו איש הולך לצידי.
"אמממ…… למה אתה….. הולך איתי?" שאלתי אותו, הסתכלתי על תווי פניו העייפים מיום עבודה קשה וארוך ומיד שניתי שאלה. "במה אתה עובד?"
הוא גיחך קלות והשיב לי: "על איזה שאלה את רוצה שאני אענה קודם?" הוא שאל ושנינו צחקקנו.
"טוב, אני עובד במשרד לעורכי דין, אני סטודנט שם ו…. כנראה שהבית שלי קרוב לשלך, כי אני הולך לבית שלי…" הוא אמר, נשמתי עמוק ושחררתי את האוויר.

כעבור הליכה של עשר דקות בערך, בה הכרנו אחד את השני מעט, גיליתי שלאותו בחור קוראים אלן, אלן פורטון, הוא בן 28 וגם לו יש פגישה היום בגינה הציבורית.
לא ייאמן שב-10 דקות הצלחתי להכיר אותו כל כך טוב!
"טוב, אלן, אז… כנראה שניפגש היום בגינה הציבורית, הא?" שאלתי אותו ושנינו צחקנו, הפעם צחוק של ממש והוא הביט בי במבט קצת חושש, ראו זאת בעיניו.
"מה קרה?" שאלתי אותו והוא לא ענה, הוא המשיך לבחון אותי במבטו.
"לא כלום, אני פשוט מעט עייף. אני צריך ללכת. להתראות, מריה." הוא נפרד ממני, פנה אל הרחוב הסמוך ונעלם מאחורי הצמחייה המטפסת שגדלה על הגדר בשנים האחרונות.
"ביי, אלן…" אמרתי לעצמי בלחש, נכנסתי אל ביתי והתחלתי להתארגן לפגישה שלי בגינה הציבורית.