הישרדות כיתתית – פרק 2

״טניה. טניה. טניה!!!״ ניעור תקיף מעיר אותי. אני מרימה את ראשי ופותחת את העיניים, ואני מרגישה כאילו נשענתי עם הלחי על משהו מחודד הרבה זמן. זה כואב. ״זה מהכתף שלי?״ שואל אותי קול מוכר, אבל אני מעורפלת מהשינה שנקטעה. ״הממ?״ אני שואלת. ״טניה. קומי. הגענו.״ אני משפשת את עיניי וסוף סוף מבינה מה קורה סביבי. אני במטוס. ישנתי. הקול שהעיר אותי היה קולו של דניאל שישב לידי. ״תקשיבי, זה נראה לא טוב.״
״מה?״
״נרדמת לי על הכתף, איכשהו, ויש לך סימן ממש גדול על הלחי.״
״למה לא הערת אותי?״
״כי ישנת.״
״אז מה?״
״אז לא מעירים סתם ככה. חוץ מזה, זה היה די נחמד.״
״אידיוט.״ אני מסננת. היציאה מהמטוס מעייפת מאוד, וגם ממש קר. מהמטוס ההוא מעבירים אותנו למטוס אחר. אין לי כוח אפילו לשאול איפה אנחנו. המטוס השני הוא מטוס פרטי. לכל אחד יש מושב לבד, וטוב שכך. ״שלום ז׳7! איך היה עד עכשיו?״שואל המפיק. ׳מזעזע׳ אני חושבת. אף אחד לא עונה. ״תקשיבו, עוד שעה וחצי אנחנו מגיעים. כשנגיע, נחדש לכם את האיפור, ואז נצלם את ה׳יומנים׳. אני מבקש מכם ומכן להיות גלוים לחלוטין. אנשים כבר לא מאמינים לריאליטי היום, ואתם צריכם להיות אמיתיים לחלוטין. זה לא הולך להיות לכם קשה. בנוסף, אנחנו נהיה מעורבים בתכנית מעט מאוד, כדי שזה יהיה אמיתי ככל האפשר. הבנתם?״
״כן,״ כולנו ממלמלים בפה עייף. אני חוזרת לישון.

********************************

״המזל שלך, זה שבקושי איפרו אותך, אז אני שמה רק טיפה מייקאפ בשקיות שמתחת לעיניים.״
״בבקשה, רק תסיימי עם זה מהר.״
המאפרת מחרפנת אותי. היא פשוט… מעיקה. אחרי שהאיפור של הבנות תוקן, וגם הבנים נראים רעננים יותר, הגיע הזמן לצלם ׳יומנים׳. ב׳יומנים׳ הכוונה לקטע הזה שרואים מישהו מדבר לבד על מה שהוא חושב. מראיינים אותנו בחדרים נפרדים בבית מלון בקוסטה ריקה, כך התברר לי. רק מחר נגיע לאי המבודד בו נגור בחודשים הקרובים. אני לא יודעת איך הם מושכים את זה כל כך הרבה זמן, אבל זה בסדר. אנחנו כיתת מחוננים (למרות שזה לא נראה ככה) ובמיוחד בשביל זה למדנו את החומר של כל השנה הקרובה. זה לא היה קשה, כי זה לא הרבה חומר. מערכת החינוך בארץ על הפנים. אחרי רבע שעה של שיעמום נכנס המראיין/צלם. ״שלום! את טניה?״
״בכבודה ובעצמה.״
״יופי. אני אארגן את המצלמה ונתחיל, טוב?״ אני מהנהנת לאישור, ומנסה לנמנם. כעבור עוד 10 דקות הוא מסיים. ״אוקי. אל תשכחי להיות גלויה לחלוטין, בסדר?״
״טוב.״
״מתחילים בעוד 3,2,1 ו……טניה, מה את חושבת על הכיתה שלך?״
״הם בסדר, אני מניחה. יש קבוצת ילדים מזעזעים, אבל סך הכל הם סבבה.״
״מי הילדים האלה?״
״דנה באר והשפוטות שלה.״
״איפה את נמצאת במארג החברתי?״
״בצד, לא קשורה לכלום.״
״למה זה ככה, לדעתך?״
״כי אני חברה של אגם, ושל גלי, ושל עידו, ואין לי אינסטוש ופייסוש וכל החרא הזה, וכי אני לא מסכימה לכל מה שדנה אומרת.״
״מה את חושבת שהסיכויים שלך לנצח?״
״גבוהים. אפילו מאוד.״
״למה?״
״עד כיתה ו׳ גרתי בבית חווה. באירלנד. למדתי בבית. מה היה לי כבר לעשות חוץ מללמוד לטפס על עצים, לטפל במשק, לטייל ביער?״
״באמת נשמע שהסיכויים שלך טובים. זה מספיק להיום. את יכולה ללכת לישון, השכמה בארבע בבוקר.״ אני מקללת בליבי, בועטת מעליי את הנעליים, נשארת רק בבגדים תחתונים ומתחפרת מתחת לשמיכת הפוך הרכה והחמה, יודעת שהפעם הבא שאני אפגוש אחת תהיה רחוקה, מאוד רחוקה.

*****************************

״הגענו!!!״ אומר המפיק. אני יורדת מהסירה, יד ימין שלי מחזיקה באגם, השניה בגלי. שתיהן סבלו ממחלת ים איומה, ועכשיו שתיהן נתמכות בי. מגפי הגומי שלי אינן חדירות לחול, אבל נעלי הספורט של כמה ילדים כן. ושלא נדבר על נעלי העקב הגבוהות של דנה. היא בקושי מצליחה ללכת איתן. הצלמים מסדרים אותנו בחצי מעגל גדול, באמצע עומד המנחה. ״כולם להיות בשקט, ו……. אקשן!!!״
״שלום כיתה ז׳7, ברוכים הבאים לעונה הראשונה של ׳הישרדות כיתתית׳!״ מסמנים לנו למחוא כפיים. אנחנו מוחאים במרץ ואפילו שורקים קצת או צועקים. ״אני מקווה שכולכם נהנתם מההפלגה לפה. לפני שנתחיל, אנחנו הולכים לערוך משימת הדחה. זה ייתן לכם תמונת מצב שלכם ביחס לאחרים. שנתחיל?״
״כן!!!״ אנחנו צועקים בתיאום, בדיוק לפי הכרטיסיות שנמצאות מאחורי הצלם.
״קאט!״ צועק ה… מישהו, ומחליפים לדנה את הנעליים, אורזים את הציוד ומזיזים אותנו לעבר מסלול מכשולים. מסדרים אותנו היטב, ומתחילים לצלם שוב. ״ זוהי, חברים, משימת ההדחה שלכם. כל אחד מכם יקבל שקיק ובו מפתח, שפותח את התיבות שבסוף המסלול." הוא מצביע לסוף המסלול הרחוק, ואפשר לראות מספר גדול של קופסאות עץ. אתם תצטרכו לרוץ ולקפוץ מעל המשוכות, ואחריהן לטפס דרך קבוצת המקבילים. אם אתם או השקיק נופלים, עליכם להתחיל מהתחלה. אחרי הכל, כשתגיעו, תבחרו תיבה כלשהי. בכל תיבה יש תרמיל עם הפתעות, וגם שק שינה.כל מה שבתרמיל שלכם, עד שתודחו, ואז הוא הולך איתכם הביתה. אבל-״ הנה הקאטץ׳. יש משהו שפוסל אותכם. ״בתיבה אחת לא יהיה כלום. רק פתק אדום. אם זאת התיבה שלכם, אתם מודחים מ׳הישרדות כיתתית׳ לנצח. מוכנים?״
״כן!!!״ אנחנו צורחים, מוכנים לרוץ. ״צאו לדרך!!!״