הישרדות כיתתית – פרק 1

"מה שלומכם?" שואלת המאפרת, אישה מאופרת יתר על המידה, מצועצעת משהו, שבפירוש עברה מתיחת פנים והזרקת בוטוקס אחת או שניים. כולנו ממלמלים 'בסדר' בחוסר תיאום. "נהדר. עכשיו אנחנו הולכים לאפר אתכם. בנים הולכים איתי, בנות הולכות עם אלה." בחורה צעירה, בת 25 לכל היותר,עם שיער מחומצן ותוספות שיער מנופפת אלינו. אנחנו מתחלקים לשתי קבוצות, והולכים לחדרי האיפור. זה ממש סבל. לפני האיפור, מסתבר שאנחנו צריכות לעבור כמה הכנות, כמו בספר "משחקי הרעב" – שעווה, קרמים, פילינג… זוועה. 'אנחנו בנות 12!' אני רוצה לצרוח. 'מה אכפת לכם אם יהיו לנו שיער ברגליים?' אבל אני שותקת ונושכת את השפה. אחרי הזוועה שעברנו, באות מעצבות השיער. הן מעצבות את השיער שלנו איך שהן רוצות – אבל מותר לנו לעצור אותן מתי שאנחנו רוצות. דנה, "מלכת הכיתה" רוצה תוספות שיער וחימצון מדורג בקצוות. מעצבת השיער שלה מתמוגגת ממנה, ורואים את זה. "טוב חמודה, גזרתי לך את הקצוות המפוצלים. את רוצה משהו. קארה, צבע בשיער?" שואלת המעצבת שיער שלי. אני חושבת קצת, ואז עולה לי רעיון. תצבעי לי את ה-5 ס״מ האחרונים בירוק.״ אני אומרת לה, בביטחון מלא. ״לא חבל? שיער כזה יפה. חבל לצבוע.״ אני לא עונה. היא מתחילה לצבוע. השיער שלי באמת יפה. הוא חום כהה מאוד ומבריק, והוא חזק מאוד ועבה וארוך, עד אמצע הגב, והוא בעצם מתולתל אבל הכובד מושך למטה את התלתלים, ובעצם הוא נראה כמו גלים של שוקולד מריר. ציפיתם לשמוע אותי מתלוננת עליו? חבל. אני אוהבת איך שאני נראית. אחרי שאנחנו מסיימות, באות המאפרות. הם מורחות לנו קצת מייקאפ, עושות גבות, ליפגלוס, צלליות… אבל הן לא נוגעות בי כמעט. יש סיבה – ״איזה גבות מושלמות! בדיוק הצורה שמחמיאה לך. אין צורך להתעסק לך פה.״ או ״את העור המושלם הזה לא צריך להסתיר במייקאפ.״ וגם ״איזה ריסים, אני מתה. נראה לי את שוברת שיא גינס בריסים הכי גדולים בעולם…״ ואיך אפשר בלי ״העיניים שלך מושלמות. מה זה? ליטל, מאמי בואי הנה. ראית פעם כאלה עיני שקד מדהימות? ואיזה צבע! מה זה הירוק הזה, חמודה? תקשיבי, שנים לא ראיתי כאלה עיניים יפות. שנים.״ ועוד ירקות. הבעיה היחידה: המאפרת שלי ממש צרחה את זה. ומי שמעה את זה אם לא הגברת דנה באר? אם מבטים היו יכולים להרוג, מזמן הייתי מתה. כשסיימנו סוף סוף, לקחו אותנו, לבושות בחלוקים הרכים בצבע הוורוד-מחליא הזה שדנה באר ושפוטותיה אוהבות כל כך, אל חדר ההלבשה. כל אחת קיבלה סטייליסטית, שבחרה לה בגדים מתאימים. ״שלום גורג׳סית, מה קורה?״ שואלת אותי הסטייליסטית הצעירה עם המסטיק. ״בואי נראה אותך.״ היא מודדת את המידות שלי, מסתכלת על צבע העיניים שלי. אחרי בדיקה מעמיקה היא מוצאת את המידה שלי- XS נשים. מידה נחמדה. ״מה הסטייל שלך?״ היא שואלת. אני עונה שאני לא מבינה. ״מה האופי שלך?״ היא שואלת בטון לא מרוצה. ״אמממ…. אופי כזה, אה.. אופיי.״ אני עונה, מבולבלת. ״מה הסגנון של הבגדים שלך? מה את אוהבת ללבוש?״ היא שואלת אותי בחוסר סבלנות מובהקת. ״הכל. בעיקר בגדים יפים שהם גם נוחים כאלה. סקיני ג׳ינס, טייטס, טוניקות, ג׳ינסים גזורים…״ עכשיו היא מחייכת, מרוצה ממני. היא מעלעלת במתקן הקולבים המלא בבגדים, ומוצאת בשבילי כמה תלבושות- שני טייטסים, כמה טוניקות, כמה ג׳ינסים. אני בוחרת ג׳ינס כחול משופשף עם תפירה חיצונית כתומה. ״את זה. אבל גזור מעל הברכיים.״ הסטייליסטית נאנחת, אבל לוקחת מספריים וגוזרת אותם, ואז מוסרת אותם לאישה מבוגרת, שתפתור אותם מעל קוו הגזירה, שלא ייפרמו. אחר כך אני בוחרת גופייה בצבע טורקיז, שעליה כתוב בלבן בכתב מחובר "Dream". הסטייליסטית נותנת לי לבנים במידה שלי, ואת הבגדים שבחרתי, ושולחת אותי להתלבש. כשאני יוצאת, הסטייליסטית מחליטה שזה כמעט מושלם, ולטאץ' האחרון, היא קושרת על מותניי סווטשירט אפור כהה עם קפוצ'ון. "נעליים! החלק האהוב עליי. חשבתי על המגפונים האלה." היא מראה לי מגפוני עבודה נמוכים וכהים מגומי. בדיוק הסוג האהוב עליי."מעולה." אני גורבת גרביים ונועלת את הנעליים. אני מוכנה, ומשועממת. השפוטות של דנה, נועה, מיקה, רומי ודניאלה, עדיין לא החליטו מה הן רוצות ללבוש. האפשרויות, בלי יוצא מן הכלל, ורודות. דנה עכשיו נאבקת בנעלי עקב ורודות. סתומה. גלי לובשת את המראה הרגיל – חולצת טאיי דאיי צבעונית ומלאת חיים וג'ינס קצרים, מהסוג שמכניס אותה לצרות עם המורים, כי זה לא לבוש הולם, וסנדלי שורש. אגם, יפהפייה כרגיל, לובשת טייטס שלושת רבעי אפור בהיר, חולצה ארוכה ודקה בצבע תכלת עם לב ורוד עליה, ונעלי אולסטארס אפורות. משי, החדשדושה, לובשת ג'ינס מתרחב מוזר וחולצה ארוכה מאוד עם שרוולים קצרים בצבע לא מוגדר. אני נשבעת, אין לי מושג איך היא נשמעת. לא שמעתי את הקול שלה. אני אפילו לא יודעת אם יש לה שיניים. בסוף, אחרי שעות של שעמום (למעשה 46 דקות, אבל זה הרגיש כמו שעות.) כולן מסיימות. מחזירים אותנו לחדר שהיינו בו קודם, ומסתבר שהבנים מחכים לנו כבר שעה ורבע. זה ממש סקסיסטי העובדה שבבנות היה צריך לטפל הרבה יותר, אבל אין לי כוח להתווכח. מעלים אותנו לאוטובוס, שמסיע אותנו ישירות לשדה התעופה. אחרי שעתיים בערך, אנחנו סוף סוף עולים למטוס, ותופסים את כל המחלקה הראשונה. חצי שעה, ואנחנו ממריאים. אני יושבת ליד החלון, ולצערי הרב ליד דניאל. הילד הכי מעצבן בעולם. לידו יושב עיליי, "מלך הכיתה" והחבר של דנה. גם הוא בלתי נסבל. אני מרכיבה את האוזניות ומתעלמת מהמנחה שעומד ומחייך חיוך מאולץ, וצורח בקולי קולות "ערב טוב, ז'7!!!". 1 לפנות בוקר. תן לישון. אני מקשיבה למוזיקה הרגועה באוזניות, ולאט לאט נרדמת.