בת לוויה-1

השפה שלי רעדה
הנשימות שלי נעשו קצרות יותר ויותר
הפנים שלי נעשו אדומות
"לא!!! מה עשית!!! למה למה!!!" צרחתי בהיסטריה
אבל האדם שמולי רק חייך בשעשוע. דמעות פרצו מעיני בלי שליטה. רכנתי ליד גופו הדומם של אחי האיש היחיד שנשאר לי בעולם הנורא הזה מחבקת את גופו הגדול. שהיה עדיין חמים, פצע הגדול פעור בחזהו. האיש שמולי עדיין חייך "למה?! למה עשית את זה?!" התייפחתי. האדם… לא היצור הוא לא בן אדם. לבני אדם אין כנפיים. היצור רק חייך חיוך מסופק "אני לא עשיתי כלום" הוא אומר בנימה עניינית לחלוטין.
"מה זאת אומרת לא עשית כלום?! אני ראיתי אותך רוצח בדם קר את אחי! בלי סיבה פשוט תקעת בו את החרב העצומה שלך!" הוא הסתכל אלי כמו שמסתכלים אל אחות קטנה של חבר, בחיבה ומעט שעשוע. כאילו הוא לא החריב את כל עולמי לפני דקות אחדות. "תראי אני לא מכיר את אחיך מעולם לא פגשתי אותו, מעולם לא שמעתי אליו. אני לא יודע מה הוא עשה, אבל אני יודע שמגיע לו למות." הוא נראה כאילו אני ילדה בגן שהוא צריך לספר לה שסנטה לא קיים. "כרגע אמרת שאתה בכלל לא שמעת אליו מעולם, איך אתה יכול לדעת שמגיע לו למות?!" הוא הניד בראשו. משועשע. "תראי אני לא פועל אל דעת עצמי. יש מישהו שאומר לי מה לעשות ואני סומך אליו. כנראה שאחיך עולל כמה דברים שלא ידעת אליהם."
אני רק רציתי לצרוח אליו "מה אתה בכלל?! מי האיש שחושב שהוא יכול להחליט מי יחיה ומי ימות?!"
הוא חייך אלי עוד פעם את החיוך הזה שלו. מה לעזאזל לא בסדר אם היצור הזה
"אני לא בן אדם כמו שבטח כבר הבנת" הוא אמר והצביע אל כנפי הנוצות הלבנות שלו שהיו מלוכלכות בדמו של אחי
"ומי שאומר לי מה לעשות הוא גם לא כזה" בפעם הראשונה ממש התעמקתי במראהו של היצור. הוא נראה אנושי לגמרי מלבד הכנפיים. שערו היה אפור למרות שלא נראה שהוא בן יותר מעשרים וחמש עיניו היו בגוון מפחיד מעט של כחול בהיר שבלט על רקע עורו החיוור רוב פניו היו מכוסים במסכת בד רק שתי עניו והחלק העליון של אפו בצבצו מתחת לצעיף שכיסה את כל החלק התחתון של פניו
הוא לבש בגדים ארוכים ומוזרים עשויים בד שחור שנראה גמיש. ובמקומות מסוימים שנראו לי אקראיים לגמרי כיסה אותם שכבה עבה של משהו שדמה לשריון עור מימי הביניים, כתף שמאל הייתה מכוסה בשכבה עבה במיוחד של החומר שנראה שהוחזק במקומו באמצעות רצועות עור. על אחת מאותן רצועות עור היה תלויי נדנה של החרב הכי גדולה שראיתי בכל ימי חיי. אם הייתי צריכה לנחש הייתי אומרת שמשקלה קרוב ל250 קילוגרם. אבל כאת היא הייתה שלופה מחוץ לנדנה ומכוסה דם. לא נראה שהיצור מבחין במשקלה הכבד של החרב. למעשה הוא הניף אותה כאילו הייתה קיסם שניים.
"את נראית לי כמו ילדה נחמדה. פשוט תמשיכי ללכת תשכחי מאחיך ותמשיכי הלאה"
"לשכוח ממנו?! לשכוח ממנו?! הוא אחי הוא האדם היחיד שנותר לי בעולם הזה!" יצור רק הניד בראשו
"היה" הוא תיקן אותי. הזעם גאה בי. איך הוא מאז! זינקתי אליו. במהירות הבזק, אולי מתוך אינסיטנקט הוא שלף לעומתי את החרב. אך הזיז אותה ברגע האחרון ובמקום זאת תפס את גרוני ביד אחת
לא הצלחתי לנשום. נראה שהוא שם לב לכך והרפה מעט את אחיזתו. הוא עד כדי כך חזק? חשבתי לעצמי. שהוא מסוגל כמעט לשבור לי את המפרקת ביד אחת בטעות?
"תיראי אני יכול להראות לך למה לאחיך הגיע למות. השאלה היא אם את רוצה לדעת." הוא אמר בטון רך והרפה מגרוני. "כן. אני רוצה." אמרתי, בקושי מצליחה להחניק את הדמעות.
הוא החזיר את חרבו לנדנה. ונשם נשימה עמוקה.
לרגע ערפל עטף אותנו בגוון של ירוק-כסוף. ואז הוא התפזר. אנחנו כבר לא בדרך העפר השוממת אלא בסמטה חשוכה. לרגע אני לא הבחנתי מה אנחנו עושים כאן ואז עניי מסתגלות לחושך ואני רואה שתי דמויות אחי ועודד אדם שאני לא מכירה הפנים של אחי מציצות בקושי תחת הקפוצ'ון והבחור השני רזה כמו שלד "הבאת את זה?" שעל האיש הכחוש "הבאת את הכסף" ענה לו אחי "כן" אמר האיש בקול רועד והוציא ערמה של שטרות מכיסו. חייבים להיות שם לפחות 500 דולר! חשבתי
האיש נתן לאחי את הכסף ובתמורה הוא הוציא חבילה של אבקה לבנה. האיש הריח את החבילה ורעד עבר בגופו "חומר טוב" הוא אמר. אחי רק חייך. שהאיש הפנה את גבו ועמד ללכת אחי הוציא סכין מכיסו ודקר את האיש בגבו. הוא הרים את החבילה והכניס אתה חזרה לכיסו יחד אם כל הכסף שהאיש נתן לו ועוד כמה מאות דולרים.
נשימתי נעתקה. והיצור הניח את ידו אל כתפי בתנועה מנחמת. "אני לא מאמינה. הוא היה רוצח"
היצור נראה כאילו הוא מצטער שהרס את תמימותי "מה את חושבת שהיה בחבילה הזאת?" הוא שעל מחכה שאגיע לבד למסקנה. אני קרסתי אל ברכי ביאוש
"זו לא הייתה הפעם היחידה" הוא אמר. נראה שבפעם הראשונה מאז שנפגשנו מצב רוחו היה ירוד
"תחזיר אותי לזמן שלנו. בבקשה ממך" הוא נאנח והערפל אפף אותנו שוב ושהוא התפזר עמדנו בדיוק באותו מקום שבו נפגשנו לראשונה גופתו של אחי עדיין הייתה שרועה מטרים ספורים לידנו. לו יכולתי להביט בו. המוח שלי ניסה למצוא דרך לזה שהכול היה שקר אבל ככל שאני חושבת על זה אני מוצאת יותר ויותר רמזים לכך שהכול נכון. ואולי כבר חשדתי בזה שנים ופשוט לא רציתי לחשוב על זה?
"אתה יודע. עדיין לא אמרת לי מה אתה…" אמרתי בקול חלוש. הוא רק הביט בי במבט עצוב אני מאמין שאם ממש תנסי תוכלי להבין בעצמך תחשבי אל כל המידע שנתתי לך
אני מאמצת את מוחי שנואש להחליף נושא
בוא נראה הוא לא אנושי. יש לו כנפי נוצות. הוא עובד בשביל מישהו שהוא גם לא אנושי ומחליט מי יחיה ומי ימות. זה כל כך ברור. אבל זה לא יכול ליהיות! הרי הוא לא יכול ליהיות…
"מלאך?" אני שועלת.
והוא מניד בראשו לשלילה.
"בדיוק ההפך."