היער שלי חלק ט' ואחרון

מאז אותו יום החיים שלי החלו להשתפר.
ביליתי אם אמילי, הרבה. וכבר הציקו לי הרבה פחות, במחשבה לאחור הם כנראה פחדו ממני. אבל פחד שונה מבדרך כלל, פחד מכבד, כאילו הוכחתי את עצמי בתור מישהו שלא כדי להתעסק איתו. הרגשתי פחות ופחות כאילו אני מאבד שליטה. אם הזמן שיתפתי את אמילי בחיים שעברו אלי, והיא לא ברחה בצרחות כמו שחשבתי שהיא תעשה. אלא החזיקה לי את היד. אני חושב שזה מצא חן בעיני. הסיוטים שלי הפכו פחות ופחות תכופים, וכבר לא צרחתי מתוך שינה. כולם נראו ממש שמחים שסוף סוף אני מתחיל להתנהג נורמלי. ואני שמחתי שסוף סוף אני יכול להתנהג ככה. אמילי אומרת לי שמה שקרה הוא שאני התחלתי לחייך על העולם. והעולם התחיל לחייך חזרה. באמת התחלתי לחייך יותר, אבל לא אל העולם, חייכתי אל אמילי. בפעם הראשונה שהיא נישקה אותי על הלחי לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. כמובן שלילי הסבירה לי בדיוק מה זה אומר ומה כדי לי לעשות. אז עשיתי מה שהיא אמרה ושעלתי את אמילי אם היא רוצה שנהיה חברים. כי באמת רציתי שנהיה חברים. למרות שאני לא מבין את ההגדרות המשונות האלה. היינו ידידים גם קודם, אבל לילי הסבירה לי שחברים זה אומר קשר רומנטי. עשיתי כאילו אני לא כל כך שמח ליד לילי. אבל מבפנים הייתי מאושר. אני לא ידעתי להגדיר את ההרגשה המוזרה הזאת, כאילו הלב שלי קופץ כל פעם שהיא מחייכת. אבל לילי ידעה, היא אמרה לי שזאת אהבה. ואני אמרתי שאם זאת אהבה אז אני שמח להיות מאוהב. ולילי צחקה שעות, גם אני צחקתי. למרות שלא כל כך הבנתי למה. היו בחורים אחרים שניסו להיות אם אמילי. אבל הם התייחסו אליה כאילו היא מין ציפור שברירית שצריך להיזהר שלא להבהיל, אני הייתי הרבה זמן אם ציפורים שביריות, אמילי ממש לא דומה להן, ואני אמרתי לה את זה. היא צחקה ואז היא אמרה שאני נורא "חמוד" אני לא ממש יודע מה זה אומר שבת אומרת אליך שאתה חמוד. אבל לילי אמרה לי שזה טוב. בכל מקרה, כשהבחורים האחרים ניסו להיות יותר מידי נחמדים אליה. היא דחתה אותם, עדיין קינאתי, אבל לא אמרתי להם כלום, כי אמילי ביקשה ממני לא. היא אמרה שהיא נאמנה אלי. ושאין לי סיבה לדאגה. אני מאמין לה. אבל אני עדיין דואג להיות לידה שחבורת בנים שנראים לי יותר מידי "חברותיים" ניסו לתת לה שוקולדים ודברים כאלה. הם חבורת ליצנים, הם אפילו לא יודעים שאמילי טבעונית. ממש כמוני. זה כבר הרחיק אותם, בשלב הזה כבר לא קינאתי. לא ראיתי בהם יותר מחבורה של ציפורים טורדניות שלא צריך לפגוע בהן, אבל אפשר לסלק אותן אם הן נהיות יותר מידי אמיצות ומתחילות לנסות לנקר אותך. אמילי אומרת שאיך שאני משווה אנשים ומצבים חברתיים לחיות זה מקסים וגאוני. ושאם הייתי רוצה הייתי יכול לכתוב ספר רק על זה. אמרתי לה שאני לא רוצה לכתוב ספר כי אני בקושי יודע לקרוא. אבל היא לא התנהגה כאילו זה אומר שאני מטומטם. היא רק קימטה את המצח שלה וביקשה ממני להסביר לה מה קורה שאני מנסה לקרוא משהו ארוך נורא. אמרתי לה שזה כאילו שהאותיות קופצות מהדף ומחליפות מקומות. היא אמרה שאני כנראה דיסלקטי. אני לא יודע מה זה דיסלקטי אבל לילי נראתה מאוד מתוסכלת שאמרתי לה את זה. משהו בסגנון של "איך פספסתי את זה. ולחשוב שאתה חיית אם דסלקציה כל הזמן!" אחרי זה גם המורים פחות כעסו אלי. הם היו יותר נחמדים. אני עדיין לא מבין מה זה דסלקציה. אבל אני חושב שזה אומר שזה שאני לא יכול לקרוא לא קשור אלי. עכשיו לימדו אותי כל מיני שיטות מוזרות כאלה, ואני קורא קצת יותר. אמילי מביאה לי ספרים שהיא חושבת שיענינו אותי. אני קורא את אלא שמעניינים ואת אלא שלא אני נותן לה חזרה. ואז היא מחייכת. אמילי תמיד מחייכת אלי. ואני מחייך אליה, אני בוטח בה. וזו הסיבה שהראתי לה את היער שלי. היער האמיתי שלי, זה שגדלתי בו. היא לא האמינה בהתחלה שליטפתי ראש של תן שניגש אלי ללא חשש. אני זיהיתי אותו מלפני המון זמן, והוא זכר אותי. אפילו הסברתי לאמילי איך לתת לו תחושה בטוחה ככה שהוא יתקרב אליה. גם הראתי לה כמה גבוהה אני יכול לטפס. היא צחקה במשך שעות. אני לא חושב שהבדיחות שלי הצחיקו אותה עד כדי כך אבל היא הייתה כל כך שמחה שהיה קל להצחיק אותה. אחרי זה חזרנו ליער הרבה. אלא היו כמה מהימים הכי טובים בחיי. לבסוף הרגשתי כאילו אמילי שייכת ליער לא פחות מהעצים. היא הייתה חלק ממני, וחלק מהיער.
היער שלי.